רואים? תחשבו שוב...

יש אנשים שקירות הקואצ'יה (קליניקה של מאמנים) צפופים להם מדי והם זקוקים למרחבים שבחוץ כדי להצליח להיכנס אל תוך עצמם פנימה. אז יצאנו להליכה נטולת מילים לכיוון שביל ישראל שעובר ממש ליד השכונה שלי.

צעדנו במנהרה קסומה צרה כצינור, שיצר סבך פראי של במבוק, לצד פכפוך מים חלוש הנובע ממקורות הנחל, כשקריאות ציפורים-מלהקות-מעל ממלאות את האוויר בתנועה ווקאלית, וניחוחות הטבע ממלאים את הנשמה בהכרת תודה גדולה... שם נפתח מקום לראות.

הוא ניסה לדבר מדי פעם, לפצוח בשיח שובר שתיקה או מבוכה, ואני סירבתי בחיוך והזמנתי אותו פשוט להיות נוכח בכל צעד, בכל נשימה, עם המחשבות הקשות איתן הגיע אלי היום.

ראיתי את הטלטלה שאחזה בו מתגברת עם כל צעד. לעתים פניו לבשו רכות כשל נער צעיר וסקרן המגלה עולם, לפעמים חלחל מתח גדול לצעדיו המהוססים, ומדי פעם פעפע כעס בכפות ידיו הקפוצות ובצווארו המאדים... כשהתמודד עם מחשבותיו ונלחם בשדים.

הגענו.

פארק אקולוגי מרהיב נגלה לעינינו, כמו נווה מדבר קסום בלב שממה. אגם ירוק זרוע איים קטנים המאכלסים אנפות וברווזים, בונים וברבורים, שקיבלו את פנינו בשירה משמחת.

צעדנו לאורכו של גשר עץ מעוצב, ותפסנו שולחן פנוי בסמוך לעגלת אוכל צנועה. ישבנו בשקט בלב ההמולה. סבים וסבתות התרוצצו עם נכדים, זוגות צעירים התהלכו מחובקים, חבורת גברים מסוקסים סיימו רכיבה מאומצת ולגמו בהנאה בירה קפואה, ומשפחות חסרות מנוח פרסו מחצלות ושלפו כבודה... אנשים ורעש. תנועה אנושית במיטבה.

עכשיו אפשר לדבר.

אבל רגע לפני שפצחתי בסשן המתוכנן ל'מפגש-חוץ' בנושא הקשור למצב המנטלי שאפף את המתאמן המיוסר שלי, הקדים אותי האיש הצעיר והציב בפניי שאלה נוקבת וממש לא צפויה: "כשאת רואה אנשים, מה את רואה?"

אופס. שאלה טובה.

כבר עמדתי להשיב תשובה מלומדת המבוססת תובנות פסיכולוגיות ונתמכת בגישות פילוסופיות מרחיקות לכת. אך במקום זאת - אולי בחסות הצעדה שמטרתה הייתה לפתוח את ליבו ולאו דווקא את ליבי - לקחתי נשימה עמוקה, הבטתי בעוברים והשבים והתשובה עלתה מתוכי, נקייה וברורה.

"אני רואה מאבק".
"תסבירי לי", הוא ביקש.

"אני רואה מאבק בין הרצון של אנשים להיות כאן לבין הכמיהה שלהם להיות במקום אחר עכשיו. אני רואה את המאבק שלהם בין הצורך במסגרת לבין הרצון לחופש, אני רואה את הילדים שרוצים להיות מבוגרים-שיודעים, ולעומתם מבוגרים שרוצים להיות ילדים-סקרנים-תוהים. אני רואה את הכאב ואת השמחה מתערבבים, את הכעס ואת הקלילות, את העייפות והתשישות לצד התאווה לחיים. אני רואה אותם זזים, עוצרים, עומדים, הולכים. מייצרים הרבה רעש, חווים מעט שקט... אתה יודע. אנשים".

לגמתי מהקפה הקר, הבטתי בעיניו המהורהרות שתרו סביב בחוכמה, מנסות להתחבר לתיאור החוויה שלי... אפשרתי לדקה נטולת מילים לשקוע, והמשכתי בחצי קריצה כנה:
"האמת, אני לא רואה שום דבר מכל אלה! הרי כל זה מתרחש עכשיו אצלי רק בדמיון. האנשים מולי אינם שותפים לפרשנויות שמתרוצצות לי בראש. הם בסך הכול דמויות בסרט שכרגע ביימתי, ואפילו שלא מבחירה. התסריט הבדיוני תואם (במקרה הטוב) את תבנית נוף הולדתי ואת סך תפיסות עולמי, ולא פחות מכך, כנראה, את המאבק שמתחולל בי... הרי אנשים אלה שרירותיים ואם את מקומם היו מחליפים שחקנים אחרים... מחשבותיי ותשובתי היו זהות. אז מי שרוי במאבק? האנשים שאני רואה, או אני?"

הוא השתתק ורק אחר כך אמר, "אני רוצה לחזור, נראה לי שהבנתי..."

חייכתי אליו וקדתי בתודה על סשן-בהזדמנות, דרך שאלה מפתיעה שלא הגיעה ממני. הזמנתי מונית ובחסות המזגן הוא המשיך ללוש את הרעיון בראשו, עד שהתגבש להבנה כמו שאני אוהבת - כשמודעות נפתחת על הדרך, כשתובנה עולה עצמאית במוחו ולא כי כך אני אומרת. ואז דיבר בשלמות שלא התקיימה בו עד כה: "אני חושב שהבנתי היכן נגמרת המציאות ואיפה מתחיל הסרט המלווה בכתוביות של הפרשנות הפרטית... כמה חמלה מאפשרת יש במרחב הזה שבין השניים... נדמה לי שמגיעה לזוגתי סליחה ענקית על הדרך בה ראיתי, את מה שייתכן וכלל לא היה."

נפרדנו בפתח הקואצ'יה - הוא לדרכו ואני למאורתי האהובה - כשבלבי הכרת תודה על הזדמנות להפנות זרקור רך אך נוקב, בפעם המי יודע כמה, אל 'עיוות חשיבה' נפוץ כל כך שמחריב מערכות יחסים ולפעמים חיים שלמים.

מה שאנחנו "רואים" הוא בסך הכול ותמיד רפלקציה של בית גידולנו, של סך החוויות שחווינו בחיים, של התפיסות והדעות שאספנו בדרך, של האמונות בהן אנו אוחזים... והקשר בינם לבין המציאות - שלעתים מתרחש במקרה, בטעות... לרוב פשוט לא קיים, או שהוא קלוש מאוד.

ולכן עדיף להקשיב יותר, ופחות "לראות".
מאמרים אחרונים