קנאה… מה לי ולה?
הקנאה שמחלחלת בי בארסיות כבר כמה ימים הגיעה אמש לשיאה. קנאה ירוקת-עין חמוצה-מרירה, מטנפת לי את המחשבות ומערערת לי את הנשמה… ועוד על מה?
היה לי שבוע עמוס באופן קיצוני. הרציתי בארגונים, לימדתי במרכז My Blue Bird, קיבלתי בקליניקה 'ניצולי קורונה' שכמהים לחזור לשגרה במינימום נזקים ובמקסימום תקווה, ובלילות כשהבית נם, כתבתי מאמרים שבבוקר יש לפרסמם.
והוא? האיש שלצדי שבימים טובים יותר אני קוראת לו 'אהובי'? סיים בכל ערב את מטלותיו בשעה סבירה, עבר דרכי מחויך וברוח טובה, רפרף לי נשיקה על הראש ויצא לרוץ במרחבים עם מוזיקה באוזניים ואנרגיה מתפרצת לכל הכיוונים… ואני, מה?
ככה כל ערב. מביטה בו מריירת, רוצה גם לעצמי. לא מצליחה למצוא שעה פנויה להתנתק מהכול ולהרביץ אימון שחייה, או לפחות לצעוד בשדות שמקיפים את השכונה.
אתמול בלילה הוא הגזים.
בעוד אני נלחמת במילים שחומקות תחת עייפות, מנסה למצוא את הנרטיב למאמר חדש על "פערים מתעתעים שבין דמיון למציאות", הוא נכנס למשרדי, התיישב לצדי, נעל באיטיות מטרידה את נעלי הספורט והתעקש לתאר בחדווה יתרה את נפלאות אפליקציית הריצה שהוא הוריד לעצמו לאחרונה.
הפיוז אצלי במוח נשרף סופית כשנאלצתי להקשיב למאמנת הווירטואלית שמדברת אליו בפקודות (כמו שאני יכולה רק לחלום), והוא, קרנף חסר רגישות, הדגים חיוך מבסוט, ויצא ביחד אתה לעוד תחרות.
ואני הירוקה?… רעדתי מעצבים. הכתיבה הייתה אבודה. מילים נבונות הומרו ללא שליטה בקללות ואיחולים נוראיים… וברגע אחד של נקיות הדעת, נטולת הכחשות, הבנתי לזוועתי שאני טובעת בתוך קנאה בוצית רעה שמושכת אותי מטה ועושה בי שמות.
קנאה היא מיומנות חיים מרתקת שמלווה אותי המון שנים, מאז התוודעתי למחזה השייקספירי המופלא "אותלו", שעשה עבודה מדהימה עם אותה קנאה ירוקת-עין הרסנית ואיומה.
____________________
כשאנחנו לא מתכחשים לקנאה שעולה ומפעפעת, חסרת רחמים.
כשאנחנו מודים על קיומה, ומצליחים להביט ברוגע על ההרס שהיא מייצרת בנו, בפנים.
כשאנחנו מסירים אחריות מלאה מ'מושא הקנאה', שאינו חלק מהסיפור הרע שצומח בתוכנו.
כשאנחנו נכנסים לרגע פנימה ומנסים להבין מה מתרחש במחשבות, ברגשות, שגועשים בנו.
או-אז נבחין בעובדה הלא מחמיאה – שלא הקנאה היא הבעיה, אלא השיפוט העצמי והרחמים העצמיים שמתלווים אליה באופן אוטומטי ונטול שליטה. לקנאה אין חיים משל עצמה, זה אנחנו שמצליחים בכל פעם להעלות אותה ממרתפי השאול של נשמתנו ולעשות בה שימוש הזוי, אוטו-אימוני, כנגד עצמנו.
וזה הולך ככה:
אנחנו מתמלאים בכעס על עצם התחושה של רגש הקנאה, מצדיקים את הרעל על ידי האשמה כאילו מישהו עושה לנו משהו רע בכוונה, הופכים לקורבן ממורמר משפריץ טינה, מקוננים על מר גורלנו ועל נסיבות החיים שאינן מיטיבות אתנו, מתדלקים את הטירוף בדרמה שמזינה את עצמה, מבינים שאנחנו מאבדים שליטה ואז… בעיתוי מושלם והרסני צצה לה בנדיבות ההלקאה העצמית במלוא הדרה וגורמת לנו להרגיש חלשים וקטנים, אומללים וזנוחים, ומותירה אותנו תקועים עמוק בביצה.
אז מה עושים?
עדיף להתחיל במה – לא עושים
לא מנסים לשכנע את עצמנו שאין לנו על מה לקנא, שאנחנו במקום נפלא ושאנחנו מבורכים… אתם יודעים כמוני שזה חסר תוחלת לא פחות מניסיון לטחון מים צלולים.
ומה כן?
מארחים את הקנאה באהבה ולא מתרגשים מקיומה. היא בסך הכול עוד מיומנות, עוד רגש, ויש לה מקום ומן הסתם גם סיבה. צאו לרגע מעצמכם והביטו על הסיטואציה כצופים, שאלו את עצמכם – למה ועל מה אתם מקנאים?
רשמו על פתק כל סיבה שעולה, כתבו אינטואיטיבית, מבלי לשפוט מה שעלה. כשתקריאו לעצמכם בקול את מה שכתבתם – תגלו שכל הסיבות לקיומה של הקנאה אינן תלויות באחרים אלא בכם, או במילים אחרות – בחסרים שלכם, שיושבים על תבניות חשיבה מתמסכנות, מלקות, וממש לא מחמיאות… כמו:
"למה לו יש, ולי אין?"
"למה אני לא זכיתי, והוא כן?"
"איך זה שלא רואים אותי, במצוקה?"
"איך ייתכן שלאחרים טוב, ולי רע?"
עכשיו מוגשת לכם הזדמנות גדולה להשיב לעצמכם על כל השאלות ובגבורה, במילה אחת…"ככה!" – כי יש לו, כי הוא זכה, כי אחרים עסוקים בחיים של עצמם, וגם להם לפעמים טוב ולפעמים רע. ולא הכול about me, ומה לכל הסרט הזה ולי?
ועם ההבנה הפשוטה הזאת נותר רק עוד דבר אחד לעשות כדי להרגיש עם עצמנו קצת יותר נעים ולזוז מהמקום בו אנו תקועים… גם הפעם מדובר בשאלה אחת נוקבת: מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי להרגיש אחרת?
_____________________
העפתי את עצמי מכיסא המשרד, הִסְלָפְּתִי את המחשב, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי אל חשכת הלילה לאימון ריצה, כזה שגם מדריכת הכושר הווירטואלית המדוגמת שלו, מעולם לא ראתה 😊
קנאה התחלפה בתחושת ניצחון
חמיצות פינתה לשמחה מקום
ירוקת התחלפה בצבעוניות
עננה הומרה בבהירות
חזרתי הביתה, חיבקתי את מושא קנאתי שלא ידע כלל מה עבר על נשמתי, הדבקתי לו נשיקה, חיבקתי אותו בנעימים, התקלחתי והתיישבתי מול המחשב כדי להמשיך ולהגיר מילים נבונות, שסוף סוף שבו לחיים.
מאוחר בלילה, בשיחה שלפני השינה, התוודיתי בפניו על הקנאה שליוותה אותי מתחילת השבוע ושהגיעה הערב לשיאה, והוא שאל בסקרנות, קצת חושש: איך את לא מתביישת לספר לי שאת מקנאה בי?… אני הייתי מתבייש.
צחקתי ועניתי בלי לחשוב… "לא מתביישת בקנאה שלי. לא בולעת את הפיתיון שלה ולא מרשה לה לבלוע אותי. היא נפרדת ממני וחמקמקה כמו תפלצת נגיפית שהחליטה חד-צדדית להשתכן בתוכי ללא הזמנה. יש לה חיים משלה… אז מה לכל הרוחות, לי ולה?"
היה לי שבוע עמוס באופן קיצוני. הרציתי בארגונים, לימדתי במרכז My Blue Bird, קיבלתי בקליניקה 'ניצולי קורונה' שכמהים לחזור לשגרה במינימום נזקים ובמקסימום תקווה, ובלילות כשהבית נם, כתבתי מאמרים שבבוקר יש לפרסמם.
והוא? האיש שלצדי שבימים טובים יותר אני קוראת לו 'אהובי'? סיים בכל ערב את מטלותיו בשעה סבירה, עבר דרכי מחויך וברוח טובה, רפרף לי נשיקה על הראש ויצא לרוץ במרחבים עם מוזיקה באוזניים ואנרגיה מתפרצת לכל הכיוונים… ואני, מה?
ככה כל ערב. מביטה בו מריירת, רוצה גם לעצמי. לא מצליחה למצוא שעה פנויה להתנתק מהכול ולהרביץ אימון שחייה, או לפחות לצעוד בשדות שמקיפים את השכונה.
אתמול בלילה הוא הגזים.
בעוד אני נלחמת במילים שחומקות תחת עייפות, מנסה למצוא את הנרטיב למאמר חדש על "פערים מתעתעים שבין דמיון למציאות", הוא נכנס למשרדי, התיישב לצדי, נעל באיטיות מטרידה את נעלי הספורט והתעקש לתאר בחדווה יתרה את נפלאות אפליקציית הריצה שהוא הוריד לעצמו לאחרונה.
הפיוז אצלי במוח נשרף סופית כשנאלצתי להקשיב למאמנת הווירטואלית שמדברת אליו בפקודות (כמו שאני יכולה רק לחלום), והוא, קרנף חסר רגישות, הדגים חיוך מבסוט, ויצא ביחד אתה לעוד תחרות.
ואני הירוקה?… רעדתי מעצבים. הכתיבה הייתה אבודה. מילים נבונות הומרו ללא שליטה בקללות ואיחולים נוראיים… וברגע אחד של נקיות הדעת, נטולת הכחשות, הבנתי לזוועתי שאני טובעת בתוך קנאה בוצית רעה שמושכת אותי מטה ועושה בי שמות.
קנאה היא מיומנות חיים מרתקת שמלווה אותי המון שנים, מאז התוודעתי למחזה השייקספירי המופלא "אותלו", שעשה עבודה מדהימה עם אותה קנאה ירוקת-עין הרסנית ואיומה.
____________________
כשאנחנו לא מתכחשים לקנאה שעולה ומפעפעת, חסרת רחמים.
כשאנחנו מודים על קיומה, ומצליחים להביט ברוגע על ההרס שהיא מייצרת בנו, בפנים.
כשאנחנו מסירים אחריות מלאה מ'מושא הקנאה', שאינו חלק מהסיפור הרע שצומח בתוכנו.
כשאנחנו נכנסים לרגע פנימה ומנסים להבין מה מתרחש במחשבות, ברגשות, שגועשים בנו.
או-אז נבחין בעובדה הלא מחמיאה – שלא הקנאה היא הבעיה, אלא השיפוט העצמי והרחמים העצמיים שמתלווים אליה באופן אוטומטי ונטול שליטה. לקנאה אין חיים משל עצמה, זה אנחנו שמצליחים בכל פעם להעלות אותה ממרתפי השאול של נשמתנו ולעשות בה שימוש הזוי, אוטו-אימוני, כנגד עצמנו.
וזה הולך ככה:
אנחנו מתמלאים בכעס על עצם התחושה של רגש הקנאה, מצדיקים את הרעל על ידי האשמה כאילו מישהו עושה לנו משהו רע בכוונה, הופכים לקורבן ממורמר משפריץ טינה, מקוננים על מר גורלנו ועל נסיבות החיים שאינן מיטיבות אתנו, מתדלקים את הטירוף בדרמה שמזינה את עצמה, מבינים שאנחנו מאבדים שליטה ואז… בעיתוי מושלם והרסני צצה לה בנדיבות ההלקאה העצמית במלוא הדרה וגורמת לנו להרגיש חלשים וקטנים, אומללים וזנוחים, ומותירה אותנו תקועים עמוק בביצה.
אז מה עושים?
עדיף להתחיל במה – לא עושים
לא מנסים לשכנע את עצמנו שאין לנו על מה לקנא, שאנחנו במקום נפלא ושאנחנו מבורכים… אתם יודעים כמוני שזה חסר תוחלת לא פחות מניסיון לטחון מים צלולים.
ומה כן?
מארחים את הקנאה באהבה ולא מתרגשים מקיומה. היא בסך הכול עוד מיומנות, עוד רגש, ויש לה מקום ומן הסתם גם סיבה. צאו לרגע מעצמכם והביטו על הסיטואציה כצופים, שאלו את עצמכם – למה ועל מה אתם מקנאים?
רשמו על פתק כל סיבה שעולה, כתבו אינטואיטיבית, מבלי לשפוט מה שעלה. כשתקריאו לעצמכם בקול את מה שכתבתם – תגלו שכל הסיבות לקיומה של הקנאה אינן תלויות באחרים אלא בכם, או במילים אחרות – בחסרים שלכם, שיושבים על תבניות חשיבה מתמסכנות, מלקות, וממש לא מחמיאות… כמו:
"למה לו יש, ולי אין?"
"למה אני לא זכיתי, והוא כן?"
"איך זה שלא רואים אותי, במצוקה?"
"איך ייתכן שלאחרים טוב, ולי רע?"
עכשיו מוגשת לכם הזדמנות גדולה להשיב לעצמכם על כל השאלות ובגבורה, במילה אחת…"ככה!" – כי יש לו, כי הוא זכה, כי אחרים עסוקים בחיים של עצמם, וגם להם לפעמים טוב ולפעמים רע. ולא הכול about me, ומה לכל הסרט הזה ולי?
ועם ההבנה הפשוטה הזאת נותר רק עוד דבר אחד לעשות כדי להרגיש עם עצמנו קצת יותר נעים ולזוז מהמקום בו אנו תקועים… גם הפעם מדובר בשאלה אחת נוקבת: מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי להרגיש אחרת?
_____________________
העפתי את עצמי מכיסא המשרד, הִסְלָפְּתִי את המחשב, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי אל חשכת הלילה לאימון ריצה, כזה שגם מדריכת הכושר הווירטואלית המדוגמת שלו, מעולם לא ראתה 😊
קנאה התחלפה בתחושת ניצחון
חמיצות פינתה לשמחה מקום
ירוקת התחלפה בצבעוניות
עננה הומרה בבהירות
חזרתי הביתה, חיבקתי את מושא קנאתי שלא ידע כלל מה עבר על נשמתי, הדבקתי לו נשיקה, חיבקתי אותו בנעימים, התקלחתי והתיישבתי מול המחשב כדי להמשיך ולהגיר מילים נבונות, שסוף סוף שבו לחיים.
מאוחר בלילה, בשיחה שלפני השינה, התוודיתי בפניו על הקנאה שליוותה אותי מתחילת השבוע ושהגיעה הערב לשיאה, והוא שאל בסקרנות, קצת חושש: איך את לא מתביישת לספר לי שאת מקנאה בי?… אני הייתי מתבייש.
צחקתי ועניתי בלי לחשוב… "לא מתביישת בקנאה שלי. לא בולעת את הפיתיון שלה ולא מרשה לה לבלוע אותי. היא נפרדת ממני וחמקמקה כמו תפלצת נגיפית שהחליטה חד-צדדית להשתכן בתוכי ללא הזמנה. יש לה חיים משלה… אז מה לכל הרוחות, לי ולה?"
שיח דומה על "עצב", תוכלו למצוא כאן – ("מיומנה של ציפור כחולה" – מתוך 'קצרים' ברדיו מהות החיים)
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
