בלוג הציפור

הסופה בשבוע שעבר לא פסחה על המזווה אצלי בבית והוא התרוקן כליל. ולא רק אצלי, כך הבנתי כשנדחקתי בחמישי האחרון לשוק רעננה. 

חתרתי בנחישות לעבר מדף הקמחים האלטרנטיביים בחיפוש אחר קמח שיבולת שועל להכנת סדרת עוגיות חדשות שתכננתי לאפות. דפדפתי בין הקמחים – שקדים, אפונה, עדשים, חומוס, קורנפלור, טפיוקה. הכול בשפע חוץ ממה שאני צריכה. יופי מרפי, תרגיע.
אני שונאת מדפים שלא משתפים פעולה, וכבר עמדתי להגיד להם את זה, כשעובדת צעירה שהדביקה מחירים על מוצרים ראתה את מצוקתי ופנתה אלי.

"אפשר לעזור לך?" שאלה בנימוס וצליל קולה - מפתיע וכל כך לא שכיח - שידר רצון אמתי וכן לעזור.
"מחפשת קמח שיבולת שועל", אמרתי בחביבות וקיוויתי שהאף ההונגרי הכעוס שלי לא יקלקל לי את הסיכוי לקבל אינפורמציה פנים-מחסנית שאינה גלויה ללקוחות זוטרים כמוני. 
"קמח שיבולת שועל?" היא הגיבה בפליאה, "מעולם לא שמעתי על קמח כזה... מה עושים אתו?"

לא תכננתי את החיוך שהתפזר לי על הפרצוף. תוך שניות התיישבנו על שני ארגזי פלסטיק כחולים, שתי נשים - בועה בלב ההמולה. אני מכתיבה לה מתכוני עוגיות וקציצות ולחם, והיא מקישה נמרצות כל מילה בסלולרי. 

הרגשתי שאני על הסט במאסטר שף והעולם כולו סוגד לגאוניותי הקולינרית. נעים.

כשמיצינו את רשימת עשרת הנבחרים שלי לשיבולת שועל, היא קמה מהארגז נתנה לי חיבוק גדול, הודתה על השיעור, והוסיפה בנחישות נוסכת תקווה: "אני אדאג להזמין לך. מבטיחה שבפעם הבאה, הקמח ימתין לך על המדף".

חייכתי, קדתי, נפרדנו אישה-אישה לדרכה, ואני נותרתי עם תחושת הכרת תודה גדולה כלפי ההתייחסות הוולונטרית, האכפתיות ומאור הפנים.

התרגשות השמורה רק למקרים בהם מישהו-יוצא-מגדרו-עבורי.

אחר כך, בקופה, כשכמעט סיימתי לארוז, נזכרתי ששכחתי להעמיס ג'ינג'ר טרי לחליטת התה המתוכננת לאירוח של מוצאי שבת.

אני שונאת שמעכבים אותי על המסוע, ששוכחים דברים, שעוצרים את התנועה. מנסה להימנע מאלה ככל יכולתי, אבל בנקודת הזמן הזאת, בחרתי במודע-לא-גֵּאֶה, לשמור על עצמי.

"האם יש מישהו שיכול לסייע ולהביא לי ג'ינג'ר מהירקות?" שאלתי בזהירות את הקופאית העמלנית, "אני לא רוצה לעכב את כולם כאן", הוספתי בזהירות, מחשש שהיא ביחד עם הממתינים מאחורי יעופו עלי בזעם. 

"זה בסדר", היא ענתה בחיוך מבין-מפתיע, "דקה ואני חוזרת". ולפני שהספקתי לדקלם 'את באמת לא צריכה...' היא כבר עזבה את העמדה, רצה וחזרה עם שקית ג'ינג'ר טרי ורענן, התיישבה, סיימה את החשבון, ושלחה אותי לדרכי מלאה בהכרת תודה גדולה.

כזו ששמורה רק למקרים בהם מישהו-יוצא-מגדרו-עבורי.


צירוף המילים מישהו-יוצא-מגדרו-עבורי מתגלגל על לשוני בחדווה לא מוכרת.

כשאדם 'יוצא מגדרו עבור אדם אחר', הוא מוותר על הבנאלי, המוכר והידוע. כשאדם מחליט להעניק משאבים למשהו חיצוני לו, הוא מוותר על הנוחות שלו ועל חשבונה תורם מעצמו פיסת זמן והתכוונות ולעיתים גם חומר, שלעולם לא יחזרו אליו... נתינה טהורה!

'לצאת מגדרנו עבור מישהו אחר' זה לעשות את ה-Xטרה מייל שלנו אל מעבר להרגלים שלנו, במסירות השמורה לאדם באשר הוא אדם. לא באופן גרנדיוזי, פומפוזי, עם קהל ותהילה... אלא דווקא משהו יומיומי קטן, על הדרך, כזה שברגע שהסתיים לא יהיה לו זכר, מלבד אולי בליבו של המקבל. 

כשהגעתי הביתה, לא התחשק לי לצאת מהאוטו. כיביתי מנוע וישבתי דקות ארוכות כשבליבי מחשבות, בראשי סערת רגשות, ובגוף - תחושה של מרחב חדש-ישן אליו זרמו בשצף קצב ובערבוביה מחממת לב:
- רכות ההקשבה הטהורה לצרכים של האחר
- איכות הראיה המיטיבה שמעבר לעצמנו
- מהירות המחשבה בחיפוש אחר הדבר הנוסף הקטן שיעשה את השינוי למישהו אחר
- גמישות הדיאלוג האנושי החומל שתמיד מוצא את דרכו
- פתיחת הגבולות שלנו והפיכת שניים לישות אחת שכל מהותה – טוב!... לרגעים.
- עונג! 
 
בשביל כאלה אני חיה - רגעים מזדמנים שמזמינים בי הסתכלות אחרת, שמדליקים בי מתג שקורא לעצור-להכיל-להבין את אותן עובדות מוכרות אבל אחרת - ממקום של יותר התבוננות נקייה ופחות רחמים עצמיים. 

נסו לעשות את ה-Xטרה מייל לעבר האחר. קצת, לפעמים. היו ערים לעושים זאת עבורכם – בכל יום, בקטנה. אני בטוחה שתסכימו איתי שזו אחת התחושות היותר נפלאות כשאנו מזהים שמישהו יצא מגדרו עבורנו, והאמת... גם לצאת מגדרנו עבור אחרים, זה ממש-ממש נעים!


ולמי שלא יהיה...
מברכת בשנה בריאה, שפויה ומיטיבה 
לכל אחד ואחת מכם, ולכולנו...