´מקדש שפיות´ – סודות מחדר השינה


כל לילה לקראת חצות שנינו סוגרים את יום העבודה, וההורות והחברים והמשפחה המורחבת, אוספים מהמטבח כוס יין ענקית עגולה ושתי כוסות מי-קרח לבריאות ופורשים לחדר השינה (להלן 'מקדש השפיות'). על השידה מתפתלים שני נרות צבעוניים המצלילים את קירות החדר באור מהפנט, וביניהם זקוף מקל קטורת שראשו האדמדם מפיץ ניחוח שמלטף את החלל ברכות.
זהו. אפשר לנשום. היום נגמר. אף אחד לא צריך מאתנו שום דבר… זה הזמן שלנו!

 אז מתחיל טקס קבוע שנמשך בין שעתיים לשלוש שעות: מדברים המון וחופרים עמוק, משתפים בצחוק וחולקים בעצב, מעדכנים ומתעדכנים, פורמים אתגרים ופותרים תשחצים… ככה כל לילה, שנים רבות.
האידיליה המתוארת כאן מדויקת ונאמנה למציאות, וכך גם הטוויסט שבעלילה המתקתקה. 
 
זה קורה פתאום, אך לא בהפתעה, יש לזה סימנים מקדימים שלרוב אנחנו מעדיפים להתעלם מקיומם… עד שזה כבר מאוחר מדי. טקס 'האידיליה-הרומנטית-המשתפת' הופך לשדה קרב. הוא מתהפך עלי, אני עליו והשנגרילה הופכת ברגע לגזרת מוקשים בלתי מגודרת ששכחו לסמן במפה.
השבוע יצאנו למלחמה. 
 
ידעתי שזה יגיע – ובחרתי להתעלם. ידעתי שהוא אוגר – ובחרתי לעצום עיניים. ידעתי שזה מתחיל לתסוס אצלו בבטן ושהפיצוץ קרוב – ובחרתי לטייח בג'סטות של נחמדות, כאילו פלסטר עם סמיילים של בית מרקחת יכול לעצור דימום של עורק ראשי בגוף.
הוא התהפך עלי בשנייה, השפריץ את תכולת ביטנו וליבו לכל הכיוונים, הכי פוגע שאפשר.
אני התכווצתי לרגע (הרגל קדמון מילדות), התאפסתי במהירות, לקחתי נשימה, ו… שלפתי ציפורניים של לביאה רעבה.
חברות אמיצה הפכה ליריבות מאיימת, אהבה מיטיבה הפכה לאדישות קודרת והקשבה פינתה מקום למלל יורה אש. שורף. כואב. מכלה כל חלקה טוב שעוד נותרה.
הוא התלונן עלי קשות, ואני לא נשארתי חייבת. תלונות שמלוות אותנו מאז חברנו לזוג לפני שנים. כאלה שלא נולדו אתמול וגם 'לא עשו אותן באצבע'. מהסוג שיודע להמתין בסבלנות לשעת-כושר, להתפרצות, כשנהיה להן רותח. וכמה שהן לא מקוריות התלונות הארורות. הן לא מתביישות לסחור בעובדות, למחזר טיעונים, לשכתב זיכרונות ותמיד על אותם צרכים ורצונות לא ממומשים… שום דבר חדש באמת:
הדרמה עולה מדרגה וכובשת בכל פעם שיאים חדשים.
בעוד התוכן  ממוחזר ומשעמם, מוכר ולעוס. מזמין פיהוקים עייפים.
'אולי תתלונן על משהו חדש, מעניין, מקורי שישדרג את כלי העימות ואת מיומנויות הקרב השחוקות שלנו?' חשבתי לעצמי בציניות משתלחת…

והוא כאילו קרא מחשבות.
בלהט המלחמה שנפתחה בחלל, תוך חילופי האשמות הדדיות, כדורים שורקים וחתירה לניצחון בשם 'הצדק האבסולוטי' שלו/שלי, כששנינו נחושים להביס… הוא שלף אסטרטגית לחימה חדשה ולא מוכרת… 'ישששש!' הולך להיות מעניין הלילה. 

 
הוא זרק לאוויר טקסט מהוקצע, מתובל אלגנטית בסימני שאלה. שהותיר אותי בפה פעור נטול צלילים.
"תגידי מותק" התחיל בנחמדות עוקצנית, מרושעת ומוכרת "אנחנו רציניים?"
שתק לרגע, המקצוען, ומניסיון ידעתי שהוא בונה סרט שלאחריו אין לי מושג מה יבוא.
"את החרא הזה את ואני חרשנו חמישים פעם. תמיד אותן עובדות, תמיד אותן האשמות וסילוף אישי של ההתרחשויות וסרטים מעוותי מציאות… תמיד אותם אני-ואתה, ואת-ואני… מה חידשנו? שוב הכנסנו את הדיסק  הפרטי השחוק שלנו ודקלמנו כמו תקליטים שבורים את רשימת הטיעונים המנצחים שלנו. ואני עוד מופתע לגלות שאת לא מבינה אותי, ואת בשוק טוטלי שאני לא מסכים אתך ושנינו נעלבים עד עמקי האגו כאילו שזו הפעם הראשונה. על מי אנחנו עובדים? ההצגה הזאת רצה על הבמה שלנו כבר שנים".
שלא כדרכי השתתקתי. ועוד פחות מדרכי הופתעתי ממנגנון הכעס הבוגדני שהתחלף ללא שליטה בהקלה ומהאגו הבלתי מרוסן שלי התקפד לתוך עצמו באין יריב ראוי… ללא הכנה מוקדמת מצאתי את עצמי מחייכת במבוכה.
 
"מותק" עניתי לו בדיוק באותה המטבע, תוך שמירה על ארסיות זהירה מצדי… רק ליתר ביטחון.
"בובי" המשכתי, תוך כדי בדיקת הלחץ האטמוספרי בחדר… כדי לא להתפרק מנשקי מוקדם מדי.
כשהבדיקות עלו יפה… יכולתי להגיב, יכולתי לענות:

"אנחנו הכי רציניים! והכי תקועים שאפשר לדמיין" עניתי ודפקתי לו כרית נוצות רכה בראש, סימן מוכר בינינו להכרזת הפסקת אש וסיום המלחמה הקרה… לפחות עד לפעם הבאה.
נשכבנו אחורה על הכריות, מותשים ומבוישים בחוסר ההיגיון שבטירוף הפרטי הממוחזר שלנו. ובו בעת גאים על ש… הצלחנו לעצור את זה בזמן.
"נדבר על זה בשבת?" שאלתי מתוך הרגל.
"ברור" הוא ענה בקריצה מוכרת… "כמו תמיד… נדבר… נדבר… נדבר".
פתחנו את חוברת התשחצים האהובה עלינו, במטרה להרגיע את הראש ולהשתיק את הרגש…  ושנינו ידענו שעד שבת נמצא כבר משהו חדש וטוב יותר… לריב עליו.
_______________
שיחת לילה זוגית היא ה'מטבחון' של היחסים, היא מוסד מובן מאליו בתחילת הקשר שהולך ונשחק עם השנים. אל תוותרו על 'מקדש השפיות' שלכם, גם אם לעתים הוא מתחלף בשדה קרב זמני. זכרו, ריבים  בריאים לזוגיות!… העניקו לעצמכם 20 דקות של הקשבה ונוכחות כל לילה, לא צריך יותר…  אבל גם לא פחות.
בהתחלה זה ירגיש לכם מאולץ… וזה בסדר… אחרי מספר שבועות של התמדה, לא תוכלו יותר ללכת לישון ללא…  בהתחייבות מלאה! 

 וכדי להקל עליכם בהתחלה, קבלו ממני במתנה "יומן לילה זוגי" להורדה. כולל הוראות הפעלה.