בלוג הציפור

אני כועסת.
כבר ימים רבים שאני כועסת. 

אין שום סיבה טובה או תירוץ לגלי הגאות והשפל הרגשיים ששוטפים אותי לאחרונה. יש בקרים ששריר הכעס מתחיל לפמפם לי דם לראש עוד בטרם פקחתי עין. אני משתלחת ללא מעצורים וללא כוונה רעה בכל מי שנקרה בדרכי. אני כועסת על אנשי שירות בטלפון, אני קצרה עם בעל המכולת ועם איש הביטוח, ועם הבנק, אני לא נחמדה לשתי הנפלאות האהובות שעובדות איתי. הגוף קפוץ, הנשימה מעיקה, יש לי מיגרנה ואני... עייפה. 

בימים נבזיים כאלה כדאי לשמור מרחק ממני - פחות לשאול, פחות להתעניין, פחות לדבר... הרבה פחות. רק השקט מיטיב איתי.

זה לא נעים, אני לא מכירה את עצמי כך.
בימים כתיקונם שלווה ושקט מתקיימים בחיי. חיוך ונועם הליכות הם המרחב החמים בו אני מתנהלת. הקשבה, התעניינות ואהבת אדם הם המהות של קיומי. ועכשיו?... עכשיו אני כועסת. והתסכול שנלווה לחוסר השליטה הרגשי ואוזלת היד שאני חשה בכל פעם שאני פולטת מפי דציבלים לא חוקיים, גורמים לי עצב גדול.
למה זה קורה לי? מאיפה זה בא?

הבוקר, כשסרקתי מאמרים ומחקרים טריים מתחום בריאות הנפש לקראת עדכון ההרצאה שאני נותנת בארגונים על 'המצב המנטלי לאחר 9 חודשי קורונה', הכול הסתדר לי... בבת אחת הבנתי שלפחות אני... נורמלית!
"אנשים יותר כועסים עכשיו", כך עולה מתוצאות מחקרים אחרונים. "הדיכאון והחרדה שנסקו עם תחילת המגפה מפנים את מקומם בעקביות לטובת הכעס, שנוטל כרגע את הבכורה. גם בקרב גברים וגם בקרב נשים - אצלן רמות הכעס קיצוניות עוד יותר"...  אז אני אישה ואני כועסת!
אין לי מושג על מה, אבל לפחות יש לי כיוון.

הכנתי לי קפה חזק רותח, בתוספת תמר קפוא להרמת המורל והסוכר, והתיישבתי להתעסק בפעם המי יודע כמה עם "חמשת שלבי האבל" (המודל של קובלר-רוס)... למה בחרתי דווקא בו, לא ידעתי באותו הרגע, פשוט הרגיש לי נכון.

המודל שהתייחס במקורו למצבי קיצון כמחלות סופניות, מוות ואובדן של אדם יקר, הוחל במהלך השנים גם על קטסטרופות מקומיות יותר כמו פיטורים, התמכרויות, גירושים, ואף התמודדויות עם מצבים בהם המציאות משנה את חוקי המשחק ושומטת את הקרקע מתחת לרגליים... כלומר, עכשיו!

חמשת השלבים הם:
1. הכחשה. משמשת כמנגנון הגנה זמני שאדם זקוק לו עם חלחול ההבנה למצב.
2. כעס. ביטויי זעם המופנים פנימה וגם החוצה כלפי הסביבה, בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. 
3. מיקוח. עם המציאות, בניסיון עקר לנסות לשנות את גזר הדין.
4. דיכאון. תחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה ובושה, כישלון והחמצה. 
5. קבלה. השלמה, ויתור על המאבק בגורל, והפסקת מו"מ והתחשבנות עם המציאות, ההווה והסביבה. חמישייה זו מוכרת לי היטב, עד ששכחתי שהיא קיימת, והנה קיבלתי הזדמנות נפלאה לצלול לתוכה שוב ממקום של בחינה עצמית, בחיפוש אחר קצה חוט שיסייע לי בזיהוי הכעס... של עצמי.

משום שאין הכרח שהשלבים יגיעו בזה אחר זה, וגם לא חייבים לעבור דרך כולם, רפרפתי במוחי על החודשים האחרונים ובדקתי את עצמי למולם - על אילו שלבים אני יכולה לסמן וי ומה עדיין נשאר?

- ההכחשה. כיכבה אצלי בשבועות הראשונים של הקורונה, כשנדמה היה לי שאני בסרט בדיוני... מסמנת וי.
- המיקוח. לא נגע בי, אני חסונה מאוד מנטלית ויודעת לעבוד עם מה שיש. אפילו נהנית מאתגרים ומשינויים שדורשים יצירתיות מחשבתית ומעשית... מסמנת עוד אחד.
- הדיכאון השתחל לנשמתי לעתים רחוקות בהם נכנסתי למיטה, משכתי שמיכה מעל הראש ונעלמתי לכמה שעות... עוד וי לרשימה.
- ועכשיו הפציע בחיי הכעס נרשם בספר האורחים. מבקר לא קרוא, שתלטן ופוגעני (יותר קל לי להאשים אותו ולא אותי). יורה בשמי חיצים ללא כל אבחנה... הנה לי עוד וי ברשימה.
- ושלב הקבלה? ממתין מעבר לפינה. חכו שניה, אני רק מסיימת עם הכעס וחוזרת לטפל בו ברכות, באהבה.

הוקל לי. 
עכשיו אני יודעת שלכעס יש סיבה. ואפילו טובה. 
זה לא מנחם, אבל מסביר מה עובר עלי ולמה. וכשההבנות מטפסות במעלית המודעות מהמרתפים החשוכים לקומת התבונה, אני יודעת שאני בדרך הנכונה, ולכן נושמת עמוק ומבקשת מעצמי ומכל מי שסובל אותי לאחרונה... קודם כל, סליחה.

ובדרך לסיום כל השלבים, מאחלת לי ולמי מכם ששוהה איתי בשלב הכעס, או בכל שלב אחר, ש - 2021 האזרחית החדשה תיפתח על כולנו בקבלה!
שנדע לקבל את המצב, הקושי והכאוס, כמו שהם. שנשכיל לקבל את אי הודאות וחוסר השליטה, ממש כפי שהם. שנקבל את עצמנו כמו שאנחנו עכשיו - שבירים ומטולטלים, תוהים וטועים, מנסים ומשתברים, בלי הלקאה מיותרת, ממקום של השלמה עם כל מה שלא בשליטתנו.
והכי חשוב, שנפתח ידיים ולב, חדורי תקווה ותפילה, לקראת קבלתה של שנה אזרחית חדשה - מי ייתן ומתנותיה יהיו - בריאות הגוף והנפש, שמחת הלב והנשמה, ובהירות התבונה והמחשבה... שיהי לכולנו קל!