לו ולי יש הרגל מגונה…


מדי לילה אנו עולים למיטה עם כוס יין ובחסות מנורת מלח המפיצה תאורה רכה פוצחים בשיח שנמשך בין שעתיים לשלוש שעות. ככה כל לילה. מדברים על החיים, מפתחים סטרט-אפים הזויים המגשימים רעיונות פילוסופיים עמוקים ובעיקר צוחקים על עצמנו.

לפני כמה שבועות הוא פנה אלי בשאלה בלתי צפויה:

"מה הדבר הכי חכם שלמדת ממישהו בחיים?"

טוב, זה לא מסובך… שאפתי אוויר כדי לתמוך בתשובה אינטואיטיבית שעלתה לי אבל המוח עצר מלכת וסירנת אזהרה החלה לייבב… מה לכל הרוחות הדבר החכם ביותר שלמדתי בחיים ממישהו?

נתקעתי!

כשאני במבוכה אני תמיד משתמשת באחת המיומנויות החזקות והמשוכללות שלי – 'אומנות שאלת השאלות'. אז השבתי לו בשאלה משלי, מורכבת ועמוקה… "ואתה?"

יששש… גם הוא נתקע!

בלילה הזה נרדמנו נטולי תשובה וללא כיוון, תוהים וטועים בחשכת התודעה ובנבכי מיליון זיכרונות מאובקים חבויים. 

השאלה מלווה אותי מאז. אני הופכת בה מדי יום, כמה פעמים ביום, ותשובה עליה אין. לפחות לא עדיין.

יום אחד חשבתי שמצאתי: "הדבר הכי חכם שלמדתי הוא – שאני לא יודעת כלום!"

הייתי מאוד מרוצה לכמה דקות עד שהודיתי בפני עצמי שהתשובה רוחנית מדי, מתחמקת ורחוקה מהאמת.

ימים אחר כך מצאתי חדשה, ירושה מסבתי האהובה זכרה לברכה: "אף אדם בעולם לא שווה דמעה אחת שלך!"

ההתמוגגות העצמית פגה הפעם אחרי פחות מדקה.

תשובות רבות צצו ועלו. כולן טובות מאוד אך לא מספקות. חלקן מלומדות של ראש, אחרות נשלפו ברגעי השראה כשהלב היה פתוח וחופשי מדאגה… אבל כלום! 



ואז, הגיע השיעור האמתי, מהבן הגדול שלו.

ישבנו בשבת בבוקר על כוס קפה בגינה ואני התקלתי אותו: "ספר לי על הדבר החכם ביותר שלמדת ממישהו עד היום?"

הייתי בטוחה שגם הוא יתקע… הוא לא!

קיבלתי לפנים את הנוקאאוט המנצח. שיעור שאני זוכה לקבל שוב ושוב מאנשים צעירים נטולי ערימות של פרדיגמות וחבילות של חסמים.

"את לימדת אותי את הדבר החכם ביותר שלמדתי בחיים." הוא שלף בלי למצמץ, ואני התנפחתי מגאווה.

"לקשור נכון את השרוכים בנעליים."

"אתה לא רציני…" צייצתי והתכווצתי בחזרה "לקשור שרוכים?"

"כן," הוא אמר רגוע ובטוח בעצמו. "עשרים-ושבע שנים קשרתי שרוכים שתמיד נפרמו לי. לפני כמה חודשים, את בטח זוכרת, הראית לי איך קושרים נכון, שלחת לי קישור להרצאה ב TED שמדגימה את זה בארבע דקות. מאז החיים שלי השתפרו פלאים!"

מסע חיפוש תשובות לשאלות מהסוג הזה, מלווה אותי כבר יותר מעשור מאז שפגשתי את שאלת ה"קואן" הראשונה שלי.

קואן הוא שאלה קצרה בנאלית-אבסורדית שמטרתה לנפץ את גבולות החשיבה המוכרת. הוא מותיר את מי שמתמודד אתו במסע ארוך אל מעבר למודע. לקואן אין תשובה אחת נכונה, אך יש אחת שנכונה רק לך. המשותף לכולן הוא שהן הסתננו ממעמקי הלב והצליחו לסדוק את שכבות המיינד בדרכן החוצה. מעבדה לזיקוק עצמי. יש שקוראים לזה 'הארה'.

מי שמסתובב עם שאלת קואן, הופך בה מדי יום. יותר מכמה פעמים ביום. זה יכול לקחת חודשים, שנים או אפילו חיים שלמים ואז יש סיכוי סביר בהחלט שרק המוות יציל אותנו ממנה. 



בשביל מה לי כל הסיפור הזה? למה בכלל להתעסק בשאלות מתסכלות שאין עליהן תשובה?

לזה דווקא יש לי תשובה נהדרת.

הקואן הנוכחי שלי משרת אותי נאמנה. אני לוקחת אותו אתי לכל מקום, את החבר הסודי הפרטי שלי, והוא שומר עלי מזרמי מחשבות מטרידות, מדאגות, פחדים וחששות. בכל פעם שאני מרגישה שזרם שלילי מחלחל לתודעתי, אני פונה אליו ובמטה קסמים נגאלת מחפירות הרסניות המבקעות את ישותי. 

הראש שלנו חכם אך מוגבל. אנחנו לא יכולים להתעסק עם יותר ממחשבה אחת בו זמנית! לא מאמינים לי? נסו לפתור תרגיל מתמטי ולחשוב על רשימת קניות לסופר… נסו לקרוא פרק בספר ולחשוב על מה שממתין לכם מחר… אין מצב! 


קואן הוא מתנה. תרופה מידית לעצירת המחשבות. לרגע, למספר דקות.

בכל פעם שזרם מחשבות לא טובות נכנס למסלול חפירה מרוקנת, העלו את הקואן הפרטי שלכם, היפכו בו, התמודדו אתו ותחוו שחרור מלא ממחשבות אלה. לאחר כמה דקות הן יבקשו לשוב ולעלות, וזה בסדר. יש סיכוי שהראש כבר מצא לו משהו אחר, נסבל יותר להתעסק אתו. וגם אם לא, לפחות זכיתם בהפסקה שקטה.

אפשר לתרגל מדיטציה, מיינדפולנס, יוגה ועוד – שיטות מופלאות של תרגול ממוקד ומתמשך לניקוי המחשבות. אבל כמו שאתם מכירים אותי, אני אישה מעשית שעסוקה בחקר התודעה, בחיפוש דרכים לדיוק עצמי ולטיוב מיומנויות חיים. אני אוהבת טכניקות פרקטיות (ורצוי שתהיינה גם משעשעות), באמצעותן ניתן להגיע מהר לאותן תוצאות רוחניות המושגות בדרך המקובלת ובתרגול של שנים רבות.

כך נוצרה שיטת "100 ימים לאושר", כך נולד "מודל הלופ". 


אז תגידו,

"מה הדבר הכי חכם שלמדתם ממישהו בחיים?"…