בלוג הציפור

אני, בכבודי ועצמי, קראתי אותי לסדר. אחת לאיזה זמן אני מזמנת את עצמי לשיחת חתך נוקבת ובלתי מתפשרת. הפעם לא הייתה ברירה, עמדה בפני משימה מאתגרת - החלטה נחושה להרוג ערימה של הרגלים.

לא הרגלים גדולים שדורשים תנועה במרחב, גיוס משאבים, סיוע חיצוני ותמיכה נפשית מתמשכת. באלה שמצריכים נחישות, התמדה ועשייה בלתי מתפשרת – דווקא בהם אני ממש טובה. על כך יעידו חיי הרצופים מסעות עמוקים, מטלטלים ומרחיקי לכת.

המשימה הפעם היא רצח מתון אך נחוש של הרגלים קטנים, שחלחלו לחיי, הפכו לחלק ממני, בלי ששמתי לב שהם מנהלים לי את החיים וקובעים עבורי מקטעי מציאות.

בבקשה היו טובים אלי. גלו חמלה, השתדלו לא לצחוק על חשבוני ועל חשבון ההרגלים הקטנים והמציקים שלי שאספתי זמן רב מדי עד שהפכו להיות חלק אינטגרלי מחיי. 

אמרתי רצח והמשכתם לקרוא? קבלו צפירת הרגעה -  אינני תליינית בלתי אחראית וגם לא מוציאה לפועל פזיזה. ההרגלים שלי הם חלק ממני – אני טיפחתי אותם, נתתי להם מקום וניצלתי את קיומם עד תום... אז מגיע להם משפט הוגן, מעין שימוע שבו יוכלו לנסות להגן על היותם.

אז העמדתי את הרגליי למשפט - לכל אחד ניתנה הזדמנות להגן על עצמו ולשמר את מיקומו בחיי... בחרתי להרוג ערימה ראשונה קטנה, בתקוה שהמהלך יוכתר בהצלחה, ואני אמשיך לקיים משפטים כאלה אחת לתקופה.  

אל דוכן הנאשמים עלו בזה אחר זה עשרות הרגלים. כל אחד מהם התבקש לענות על ארבע שאלות חינניות אך נוקבות. אם יצליח לשכנע אותי בנחיצותו - ימשיך לחיות, ואם לא – יאללה ביי... שלום ולא להתראות.

להלן השאלות, מוזמנים לעשות בהן שימוש בבית:
עד כמה אתה מציק לי, באמת?
כמה משאבים אתה גונב מ'בנק המשאבים', כדי להמשיך ולהתקיים?
האם הקיום שלך משפר את חיי באופן משמעותי, או לא ממש?
והכי חשוב – לשם מה אתה בכלל קיים – ו/או – מאיפה צצת?

אני שמחה וגאה לשתף אתכם בשלושת ההרגלים הראשונים שעפו מחיי... זכרו, הבטחתם לא לגחך על חשבוני:
ההרגל להתעקש על סכו"ם זהה לכל אחד מהסועדים בשולחן שישי.
ההרגל להשחיל את גלילי נייר הטואלט כך שיפתחו תמיד עם כיוון השעון.
ההרגל ללכת לישון עם שלוש כוסות של משקה ליד המיטה – תה קמומיל, סודה בגיזוז עדין, וכוסית יין קטנה עם שתי קוביות קרח.

הרגלים שעליהם לא פותחים תיק במשטרה, אני יודעת, אך הייתי שבויה בהם גם כשלא היו נחוצים ללא אופציה לנהוג אחרת. זו נורת האזהרה שלי כשמדובר באוטומטים כובלים. ואני לא מוכנה להיות כבולה של אף אחד, אפילו ובמיוחד לא של עצמי.

הרגלים הורגים בעשייה!

אז ביום שישי לקראת ארוחת הערב סידרתי שולחן עם בליל של סכומ"ים לא תואמים - פעולה שחסכה לי לפחות רבע שעה וים של תסכולים בניסיון לאתר את אלה התואמים... הפתעה! אף אחד לא שם לב, כולם נהנו מהארוחה... מסתבר שזה בראש לי וזה ממש לא מעניין אף אחד חוץ מאשר אותי. 

וגם נזכרתי שהכול התחיל ממשפט אחד של סבתי ההונגרייה האצילה: "כשתגדלי ותארחי אנשים לסעודה, תמיד תקפידי לערוך שולחן כאילו את מכינה משתה בבית המלוכה..."

למחרת הפכתי את כל גלילי נייר הטואלט בבית וגיליתי שהכיוון ההפוך הוא דווקא הרבה יותר הגיוני.

ובערב עליתי למיטה עם כוס אחת של סודה בגיזוז עדין. מה רבה הפליאה, איכות ההירדמות לא השתנתה בלי בר המשקאות על השידה.

וכשראיתי כי טוב ועד כמה זה משחרר ונעים, החלטתי להשאיר את דלתות היכל המשפט הפרטי שלי פתוחות לרווחה, כדי שאוכל לכנס עוד ישיבות מתי שיתחשק לי ולגזור את דינם של הרגלים נוספים.

סיפרתי את הסיפור לבני ששאל "למה?" 
עניתי לו מבלי להתבלבל "ככה!"
ככה המוח נעשה יותר גמיש, ככה אני מגלה שאפשר גם אחרת, ככה אוכל לחזור לכל ההרגלים שהרגתי, אבל הפעם מתוך בחירה – לפעמים, כשמתחשק, כשנכון, כשבא – ולא כי... אני לא יכולה אחרת!

נסו בעצמכם, פתחו היכל משפט להרגלים האוטומטיים והלא נחוצים שלכם.
שילחו אותם לדרכם, ואז תגלו שמתפנה לכם המון מקום ל... הרגלים חדשים 😊

בהצלחה!