בלוג הציפור

לפעמים במקום הכי לא מוכר, בעיתוי הכי לא מתוכנן, עם אדם-לרגע שפגשנו במקרה וששוב כנראה לא נראה, מתרחש קסם שנשאר

עם השנים למדתי להקשיב לאותות מבורכים היודעים להתריע בצורות משונות כשמפלס האנרגיה מתקרב לקו האדום. זה הסימן שלי לעצור הכול, לקחת פסק זמן גורף, לצאת מאזור הנוחות המוכר ולזוז הצידה. רחוק ומבודד, מנותק ושקט, נטול גירויים… פשוט, פשוט.
כשאני מרוקנת המדבר קורא לי. תחילה בלחש, וככל שאני מתעלמת כך הווליום עולה. משבי רוח מדברית מתחילים ללטף את גופי בדמיון, והשקט הרועם שואב את תודעתי העמוסה, ברכות מפויסת אהובה ומכילה.
התעלמתי-הקשבתי, נפנפתי הצידה-הקשבתי, וכשהגעתי לנקודת האל-חזור פתחתי יומן והזמנתי לבן זוגי ולי חמישה ימים של התנתקות טוטלית במקום האהוב עלי עלי-אדמות שאין בו סלולרי, אין מחשב וטלוויזיה, אין שירותים ומקלחת צמודים, אין חשמל ומים זורמים… בעיקר אין.
כבר למדתי בחיי הלא קצרים שדווקא במרחבי האין האינסופי, נחשף היש החמקמק שברקע הרעש היומיומי נעלם אל תוך עצמו…  תשובות עולות משום מקום, תובנות חדשות צצות לפתע, סקרנות ילדית מפציעה ואיתה שמחת הלב המבורכת.

בבוקר השלישי לשהותנו בבקתה הנטולה עשה לי בן זוגי הפתעה והזמין לי עיסוי אצל אישה לא מוכרת בדירה קטנה וחבויה בעיר רפאים זעירה. קפצתי על ההזדמנות ללכת לטיפול – ללא ציפיות, ללא היכרות מוקדמת.
על הצוק המשקיף אל נוף בלתי אפשרי, התמזגתי עם השקט והכלום והמתנתי בנחת לתורי.
השער נפתח ורוחל'ה הופיעה בו. אישה-אמא'לה, חיוך גדול על הפנים, אנרגיה רכה ועוצמתית, ידיים פרוסות מזמינות אותי להיכנס. נשכבתי על מיטת טיפולים מחוממת, אור שקט ורך שטף את החדר, קטורת נעימה מילאה את החלל בניחוח מרגיע ומוזיקת עולם שקטה השלימה את התמונה.
הרפיתי את הגוף והתמסרתי לידיה המקצועיות, לשיטת טיפול שאינני מכירה (ואני מכירה רבות). הרשיתי לעצמי להניח לה לקחת אותי לאן שרק תחפוץ… והיא חפצה לקחת אותי למקום חדש עבורי – סוג של הרפתקה פיזית מאתגרת, שיצאה בדרך לא מתוכננת מגבולות הגוף אל מרחבי התודעה… שאני כל כך אוהבת.
לאחר דקות ארוכות של עיסוי נפלא בשמן חמים ומרגיע, היא עצרה וביקשה רשות לחבר אותי ל… כוסות-רוח. נשמע לי מצוין. מעולם לא טופלתי בכוסות ונראה לי די מגניב להתנסות. מה יכול להיות?
אופס…
במהירות בלתי נתפסת נשאבתי לתוך 18 כוסות-רוח אכזריות שבלעו בתאווה בלתי מרוסנת את עורי, שומניי, גידיי ושריריי, ובעיקר שתו ללא רחם את נימי הדם שלי. כאב איום ונורא התחלף בצחוק בלתי נשלט, רחמים עצמיים התחלפו בפטפטת צפופה בניסיון פתטי להיות גיבורה… רכבת הרים של כאב ומחשבות, של גוף ותודעה.
מתוך כאב המותמר לאיטו לאי נוחות נסבלת, בתוך מהומה פנימית שמתבהרת, שמעתי את רוחל'ה אומרת משפט אחד, שש מילים חודרות. "תפסיקי לנהל משא ומתן עם המחשבות".
אני רגילה לשנן באזני תלמידי "אל תסתכסכו עם המחשבות שלכם"…
מלמדת אותם להבחין בין עובדות לבין סרטים הרסניים שרצים להם בראש…
מוכיחה להם שוב ושוב עד "כמה החיים פשוטים, זה רק אנחנו שמסתבכים"…
מסייעת בכל יום למתאמנים ונועצים לחשוב פשוט, לקטום דרמות מחריבות חיים לצאת מעצמם וללמוד להבחין בין חוויה אישית מתעתעת למציאות נוכחת. רואה אותם סוללים את דרכם בזהירות אל עבר שקט פנימי, ופתאום הכל נראה אחרת… קל יותר, ברור יותר, הגיוני ומאושר.
"תפסיקי לנהל משא ומתן עם המחשבות" נשמע דומה לכל אלה, אך משהו בניקיונו של המשפט הרגיש לי מיד מדויק יותר ונכון. הוא לא שיפוטי, הוא לא מבקר, הוא לא מתיימר, הוא לא מאלץ ומתריע… הוא בסך הכול רפלקציה, שיקוף של הטירוף האנושי המתחולל לנו בראש בעת שאנו מנהלים שיחות נסתרות עם עצמנו.
שוב, בפעם המי יודע כמה, אי שם, מ'אדם-לרגע', הוגשה לי מתנה מדייקת חיים ולמידה.

תפסיקו לנהל משא ומתן עם המחשבות שלכם . הן לא באמת קיימות, הן פיקציה דמיונית שאתם בוחרים לארח, לעתים לרגע, לפעמים לחיים שלמים.

מחשבות עושות את דרכן במרחב כמו עננים – שקופות-לבנות, נימוחות-נקיות הן באות והולכות עם הרוח, ריקות מתוכן, מילים, צבעים וצורות. ואתם עוצרים את התנועה וממלאים את תכולתן במידע שנאסף עם השנים, בהתאם לתבנית נוף הולדתכם, בכפוף לדפוסי חשיבה שנבחרו עבורכם בילדות המוקדמת, ושבחרתם לעצמכם כאנשים בוגרים.
אם רק תאפשרו להן להמשיך לנדוד, אם לא תנהלו איתן שיחות עומק, אם לא תריבו איתן אלא תקבלו את קיומן הדינמי-המשתנה-המפתיע, אם רק תצליחו להביט במחשבות שלכם מהצד, תקשיבו להן בנינוחות מבלי להתרגש, תעקבו אחריהן בסקרנות מבלי להתעמת איתן לטוב ולרע. אם רק תתנו להן להמשיך בדרכן בדיוק כפי שהן נכנסו… זכיתם בשליטה מלאה על עצמכם, על החיים… ל.ת.מ.י.ד!
עם עוד דיוק עצמי וגב מנוקד בסגנון פרת משה רבנו, חזרתי הביתה לשגרה אהובה, לאינטנסיביות חיי המבורכת… שלמה יותר, בריאה יותר ומלאת הכרת תודה.