המדבר, הבדואי ואבן החכמים…


שישה חודשים המתנתי לרגע הזה. חודשים של עבודה מתישה הגיעו לסופם הזמני. אני חייבת להתנתק מנוף אורבאני, מפעילות צפופה ואפילו ממשפחה אהובה, לרדת לשבוע למדבר, להטעין מצברים ולהמשיך לכתוב את הספר הבא שיצא לאור כשהמילים תהיינה חלקות והשורות מהודקות ובהירות.

לכתוב אפשר בכל מקום, אבל משהו חזק מצוי דווקא במקום שבו דבר לא מתחיל ודבר אינו נגמר. שקיעה. זריחה. סלעים. שממה. אדמה בחום-אפור ורוח שקטה. מלוא העין ערבה תיכונה שמנוקדת בעצי אלה פזורים בעדינות מול רכסים עצומים, צנועים בהוד ריקנותם הסלעית. ובחלל שביניהם יונים מדבריות מטופפות ומגרגרות כנגד השקט המוחלט.

השקט הזה…

שבוע שאני מתעסקת בו, מתעטפת בו, חווה אותו בכל צורה ומכל כיוון. מחפשת תשובות לשאלות שמלוות אותי כבר שנים רבות.

פעם, בארץ אחרת, אמר לי מורה רוחני שפגשתי בדרך "יום אחד תמצאי את השקט שאת כה מחפשת",  מבטו החומל צרוב בזיכרוני, כמו גם מילותיו האיטיות המדודות שנסכו בי פרץ ייאוש שלפת אותי מאז ולא הרפה. עכשיו אני לוגמת מהקפה השחור העמוק שלצדי. מביטה אל שמש דהויה שבעוד רגע אחד תישק רק לרגע לקו הרכס, מקשיבה לקולות המדבר שמצטנפים לעת ערב ושוקעת בכתיבה. כתיבה על שקט עמוק. בטוח בעצמו ויודע… את התשובה.

הכמיהה האנושית העמוקה לשקט מתגברת יותר ככל שהחיים רועשים ואינטנסיביים. וכשהחיים משתתקים לפעמים לרגע, הפחד מתעורר לחיים. זהו דיאלוג אנושי לא פתור… כי כשאנו צעירים שקט הוא מצרך נדיר ואנו מוכנים לשלם עליו לא מעט, ואילו בזקנתנו הוא עוטף מכל עבר ואנו מוכנים לשלם הרבה רק כדי שיעלם. עוד קונפליקט אנושי הזוי…

בדואי לא צעיר מתקרב אלי, בגדיו השחורים מתנפנפים ברוח והמקל שהוא מחזיק מסמן לעז את הכיוון. אלה חייו, זה היומיום שלו, העבודה היא כאן, המשפחה היא כאן, ההרים הם הנוף שהוא פוגש בכל בוקר. האם גם הוא עסוק ב'שקט'? האם גם הוא מכיר את הדיאלוג הלא סגור אתו?

מתרוממת משולחני המאולתר וניגשת אליו בזהירות, מבקשת ממנו להצטרף אלי לכמה דקות של שיחה.  להפתעתי הוא נעתר. מתיישב מולי, מניח את המקל מידו ומייצר מגרונו צליל מוזר שנתפס ככל הנראה באוזני העז כתמרור עצור. ואנחנו יושבים על כוס קפה מדוד, משוחחים על החיים, על ההרים. כשאני שואלת אותו על 'שקט', הוא שותק המון זמן, ושנייה לפני שאני מנסחת שוב, הוא מרים באיטיות חלוק נחל גדול, אחד ממיליונים שפזורים כאן. "תחזיקי… תביטי… תקשיבי…" הוא מורה לי בעברית גרונית מצוינת. אני לא מבינה וגם לא שואלת אבל עושה כמצוותו – מחזיקה, מביטה, מקשיבה.

"לאבן הזאת יש עניין עם שקט?" הוא שואל, בלי להביט בי.

"מה פתאום, היא אבן." אני עונה, אולי מהר מדי.

"תצאי רגע מהראש ותרגישי…" הוא מתעקש.

טוב, להרגיש אני יודעת. אז ניסיתי שוב, "אבן אוהבת שקט. אבל הוא לא תמיד בנמצא. הוא נעלם עם שמש הצהריים הצורבת או בקור הלילה המקפיא, הוא מופר בעת שזוחלים מתחפרים תחתיה, ובעת השיטפונות היא משחררת אחיזה ונסחפת בטירוף אל עבר הלא נודע… בטח שיש לה עניין עם שקט". עניתי מלאת שביעות רצון מעצמי.

מבט אחד בפניו הבהיר לי שאני עדיין לא בכיוון. אז קירבתי לעברו צלוחית תמרים, בתקווה שמתיקותם תרכך את ליבו והוא יבחר סוף סוף להעניק לי תשובה. ובדואי כמו בדואי… לקח תמר, לגם עוד מעט קפה, השתוחח סמלית כמחוות תודה, אמר מה שאמר לעז הבוהה שחזרה למיקוד מלא בהמתנה להמשך המסע.

"לאבן אין שום עניין עם שקט. כי השקט והרעש אחד הם עבורה… היא לא מתווכחת, לא מתלוננת, לא בורחת. כשיש שקט היא מברכת עליו, כשהרעש מגיע היא נסחפת עמו. זה מסלול חייה והוא טבעי לה. החום והקור מחשלים אותה, המים הסוחפים מעצבים את צורתה, והתחפרות החיות תחתיה הוא חלק מייעודה… השקט מבורך עבורה בדיוק כמו הרעש".

דנדוני פעמון העז התרחקו ונמוגו לאיטם, וכך גם האיש שאולי היה כאן לרגע… חוכמת המדבר.

אנחנו יצורים מוזרים: את הרעש מייצרים במו ידינו, מדור לדור מעצימים את נוכחותו במכפלות חסרות מנוח… ואז מחפשים איך אפשר לברוח ממנו. אנחנו רוצים שקט, אך כשהוא מגיע ומשתלט עלינו עולה הפחד מפני שעמום ומפני הריק המסוכן שהוא מייצר, שבחסותו צצות מחשבות מטרידות ושאלות קיומיות. בהשתרר שקט אין לנו במה להיאחז והתכנסות פנימה מתרחשת בעל-כורחנו. אז עולים רגשות אשם ומיני הלקאה העצמית והפחד הגדול מכולם – פחד המוות על כל צורותיו. המוות ששורר בשקט ובחדלות העשייה.

ילדים רכים, כמו אבני המדבר אינם פוחדים מהשקט, הם גם לא מוטרדים מהרעש. אבל אנחנו בעלי ניסיון, יש לנו חגורה שחורה בשיפוטיות ותואר מתקדם בביקורת עצמית – אנחנו מתייגים (זה טוב? זה רע?), אלא שאפילו התיוג אינו מחזיק מים – כי כשיש לנו שקט אנחנו משתוקקים לרעש, וכשמשאלתנו מתגשמת אנו כמהים לקצת שקט.

המדבר, הבדואי והאבן הצליחו להבהיר לי שוב את מה שעומס היומיום טשטש.



הרעש כמו השקט אינו מטריד.

השקט כמו הרעש אינו מפחיד.


הכל עניין של נוכחות בקצוות… אומרים לנו שחשוב למצוא את הקצוות כדי לאתר את האמצע. את ה'איזון'. אז אנחנו בזים לנקודות הקצה כאילו היו רק עלה של חסה המעטר את המנה העיקרית. יצורים אחרים בטבע יודעים את מה שאנחנו שכחנו – להוויית הקצה יש משמעות גדולה בדיוק החיים!

היו נוכחים בשקט מבלי לפחד ממנו, הוא מקור האנרגיה שהכרחית להימצאות שפויה ברעש.

היו נוכחים ברעש מבלי לריב אתו, הוא מקור החומרים שאותם תוכלו לעבד במוחכם ובליבכם כשהשקט יגיע.

תהיו בשקט בלי לפחד… הוא מחזק את הגוף ואת הרוח, ומעניק עוצמה פנימית כמו של אבן. תזרמו עם הרעש בלי להתנגד… הוא חלק מהיותכם בני אדם ותפקידו לעצב את גבולות הידע ואת שרירי המוח, את היכולות ואת טווח המיומנויות, ובכך להפוך אתכם ליצורים משוכללים יותר, לאפשר לכם לנדוד פיזית ודמיונית במסלולי החיים… ממש כמו אבן.

את השיעור המדברי שלי על שקט קיבלתי ממקור לא מתוכנן. זה מה שיפה בשקט: כשלא פוחדים ממנו… הוא בכל פעם מפתיע מחדש!



תודה לאורן ולאביעד מ"ארץ ערבה" ששמרו לי בקנאות על השקט ואפשרו לי את המסע הזה.