הייתי צריכה לראות שזה מגיע…


זה תמיד קורה לי לפני ראש השנה!

במחשבה לאחור, הייתי צריכה לראות שזה מגיע! אבל תחושת העייפות השפופה המתובלת בחוסר תוחלת ונגיעות שיממון התגנבה לליבי בימים האחרונים – כמו עדכון תוכנה חינמי לכבוד החגים – ופצחה ללא אישורי במצעד מרהיב של מחשבות מציקות ומטרידות מאוד.

"עוד שנה חלפה. מה חלפה? התפספסה! התפקששה! התחרבשה! לא הספקתי שום דבר".

אני כבר רגילה למחזור השנתי הזה, ובדרך כלל מגיבה כלפיו בסצנת רחמים עצמיים… כשזה קרה השבוע, הסתכלתי מסביבי ומשום מה אף אחד לא היה שם לרחם עלי, אז הגברתי את הווליום הסובל בתקווה לצוד קהל ונאדה, שום דבר… גלגלתי עיניים לשמים (הרגל מהבית) וגם שם אף אחד לא ממש התרגש. אז החלטתי שזה ממש לא שווה כשאף אחד לא רואה – אם אין קהל, אין הצגה. ואם אין הצגה "בשביל מי אני טורחת?"

בשלב הזה הפעלתי תכנית חלופית. זחלתי למטבח, הכנתי לעצמי שחור חזק שיחזיק אותי לאורך כל השיחה שאני עומדת לנהל עם עצמי, כי אין מצב שסתם בזבזתי עוד שנה, לא יכול להיות שישנתי בממוצע 4 שעות בלילה, קרעתי את התחת, שילמתי מחירים ולא התקדמתי ולו מעט בחיים.

אני מאמנת, זוכרים? אז החלטתי להעביר את עצמי סשן אימוני קצר. הושבתי את ישבני על כורסת המתאמן בקואצ'יה, ופצחתי בשיח אימוני ער…

"קחי גיליון נייר נקי, שרטטי עליו טבלה עם שתי עמודות – בכותרת ימין 'מה הספקתי לעשות השנה?' בכותרת שמאל 'מה לא הספקתי?' את השורות תחלקי לכל תחומי החיים החשובים כדי שיהיה לך קל לזכור, וגם… פתחי את האאוטלוק הרודני שלך, תעברי על השבועות החל מתום תקופת חגים 2014… ותתחילי לכתוב.

"מודה שניסיתי להתנגד, אבל המאמנת המנוסה שישבה מולי (אני) נעלה בהפגנתיות את הדלת, לא נתנה לי ללכת ולא אפשרה לי לברוח.

נכנעתי והתחלתי בעבודה.

בתחום הקריירה רשמתי את כל המתאמנים שלי מהשנה וגם אנשים טובים וקולגות חדשים שפגשתי | ציינתי את כל הסדנאות, הקורסים וההרצאות שהעברתי | פירטתי את כל הספרים שקראתי, הסקרים שערכתי, מחקרים שלמדתי ואת אלו שבהם השתתפתי | פרויקטים ואירועים שהפקתי | הספר שהוצאתי לאור, מאמרים שכתבתי וברכות ששוררתי | עברתי על כל מכתבי התודה המרגשים, המתנות שנתתי וקיבלתי | ותכניות הרדיו והטלוויזיה בהם השתתפתי…  בתחום הפנאי ספרתי 400 ק"מ שחיה | השקעתי ברשימה מסודרת של חפצים שבהם התחדשתי | סרטים שריתקו אותי | שירים חדשים שהורדתי למחשב ותמונות וסרטים שצילמתי וערכתי | לא שכחתי את המאכלים החדשים, את החופשות, את המקומות שבהם ביקרתי לראשונה … בתחום האהבה והמשפחה דיווחתי על שיחות חשובות, אוהבות ועמוקות שהיו לי עם ילדיי ועם חבריהם | נזכרתי בטקסים המרגשים שלהם בצבא שלא פספסתי | בשחרור של גור-בכור, ורישום הצעיר לתיכון חדש | שחזרתי את כל ארוחות שישי המשפחתיות שאני כל כך אוהבת | ואת אוקיינוס השעות שביליתי עם בן זוגי בשיחות שלפני השינה…  בתחום החברים רשמתי את הוותיקים האהובים שהקפדתי לפגוש ואת החדשים ששמחתי להכיר, ולא עשיתי לעצמי הנחות והוספתי גם את אלו ששחררתי מחיי…  בתחום הכללי ציינתי בהנאה את ההזדמנויות שנכנסו לי לחיים | את ההפתעות שנחתו עלי ללא הכנה – הצלתי גוזל ממוות וגם חיי אדם | וגם את מספר מכונות הכביסה שהעמדתי וייבשתי וקיפלתי (שיהיה) 421 שורות מילאתי.

הסתכלתי במאמנת שלי והמתנתי להמשך ההוראות… "עכשיו תתחילי במילוי העמודה השמאלית – "מה לא הספקתי?"

"בסדר, בסדר, רגע, תני לחשוב, אל תלחיצי."

בתחום הקריירה חשבתי שאמצא מנהל/ת אישי/ת ולא מצאתי | כמעט התחלתי שני תהליכים גדולים לתודעת אושר בארגונים והם לא יצאו לפועל | עניינתי חברת הפקה בפורמט אושר לטלוויזיה שלא התקבל | שאפתי לקבל טור אישי בעיתון נפוץ ולא מצאתי את הדרך | שלוש פעילויות התבטלו עקב מחסור בנרשמים | ארבעה מיזמים מדליקים שרציתי להפיק ולא היו לי מספיק קשרים וכסף | וגם, לא מצאתי מקום גדול יותר לסדנאות…  בתחום הפנאי רציתי להתחיל שני חוגים – ריקוד וקדרות – ולא הגעתי לזה | לא יצאתי למספיק חופשות ולא נחתי מספיק | הבטחתי לעצמי לחזור לצייר ומגירת האקריליים שלי נותרה סגורה…  בתחום האהבה והמשפחה לא הצלחתי לבקר מספיק את אימא שלי בדיור המוגן | לא מצאתי זמן לקחת את הגור-שף שלי למסעדה בכפר קיש שמגישה שקשוקת גבינות הורסת | לא הגעתי לצעוד בחוף הים אלא רק ברחובות רעננה…  בתחום החברים לא ישבתי מספיק עם חבריי הקרובים בהיעדר פניות | לא עשיתי לעצמי מסיבת הפתעה ליומולדת כמו שאני רגילה בכל שנה…  בתחום הכללי רציתי להחליף את האוטו המקרטע ואת המזגן שנפח את נשמתו ולא יכולתי | רציתי למכור את הבית ולא היה לי זמן להתעסק עם זה | גם לא סידרתי את חדר הארונות שעמוס בכל כך הרבה ג'אנק | ולא היה לי זמן להתאמן על שפגט ועמידת ידיים שרציתי לשחזר מפעם … כאן הצלחתי למלא 148 שורות.

"מרוצה?" שאלתי את המאמנת שלי "עכשיו מה?"

היא לא התרגשה מטון הדיבור המתריס וביקשה ממני להסתכל על הרשימה ולהגיד מה אני חושבת.
כמובן שהחלטתי לאתגר אותה ועניתי – "ואללה אחלה הספק, אבל תראי כמה דברים לא הספקתי".
היא לא נכנעה ואמרה בחמלה מהולה באתגור אינטלקטואלי "אני מבינה שאת מעדיפה להתרכז במה "שלא"… יופי, אני אתך!… בואי נתרכז רק במה שלא הספקת, נעבור אחד אחד ואת תגידי לי בבקשה – כל מה שלא מצאת/הצלחת/הספקת – האם עשית את כל מה שיכולת? האם טיפלת בכל מה שבשליטתך? או שפשוט הזנחת?"

בחיי שלזה לא ציפיתי…. ממזרה המאמנת שלי.

עברתי רשומה רשומה ונתתי לעצמי דין וחשבון בכנות מלאה… הופתעתי לגלות ש:
  • ברוב המקרים עשיתי כל מה שיכולתי בנסיבות של אותו הזמן.
  • ברוב המקרים דברים שלא צלחו פשוט לא היו עוד בשליטתי.
  • לא מעט מהדברים – לא באמת רציתי מספיק ולכן הזנחתי ושמתי בצד.
השפלתי עיניים ואמרתי לה – "מה עושים עכשיו?"

היא חייכה אלי – "לוקחים דף חדש ונקי וכותבים בו כך: "מה אני מעבירה לביצוע לשנה החדשה…"

הבנתי הכל, השנה הסתיימה אבל החיים ממשיכים. ומהשבוע הבא יש לי עוד 365 ימים שממתינים לעשייה.

אז העברתי אחד אחד:
  • חלק לא מבוטל נפל מ"חוסר עניין לציבור" (הציבור זה אני)
  • חלק נדחה למועד מאוחר שמתאים יותר לביצוע.
  • חלק הוכנסו לאאוטלוק לטיפול ממוקד ובזמן הקרוב מאוד.
חייכתי אל המאמנת הפרטית בהכרת תודה… היא תמיד מצילה אותי מעצמי כשאני מאבדת את זה ונכנסת למרה שחורה.

"כמה אני משלמת לך על הסשן?" שאלתי.

"שום דבר" היא ענתה "הפעם זה על חשבון הבית!"

שנה מאושרת ומדויקת לכם!!!