דרך היין – לבן או אדום?


לפני כמה ימים בסופרמרקט עברתי ליד דייל היינות הנחמד שניגש אלי בכל פעם שאני חוצה את מחלקתו. הפעם עמד לידו איש מבוגר והדור, כזה שנראה מבין ברזי הגפן, ושוחח אתו בעניין רב. הסתקרנתי.

מצאתי חניה לעגלה והתגנבתי בשקט אל חבית העץ המשמשת כסטנד טעימות, אספתי כוס יין לבן וקר שעמדה עליה, ופשוט הקשבתי לשיח. וכך אמר ההדור:

"רוב האנשים פוגשים את היין הלבן פעם אחת בחיים שלהם. ברי מזל מעטים זוכים לפגוש אותו בשנית. תראה, אנשים שמתחילים עם יין לבן לא מכירים משהו אחר, הוא קליל, הוא נעים ולא מחייב… מי שפתאום מגלים את היין האדום, נחשפים לעולם חדש ועמוק, רבגוני וכמעט אינסופי של עונג ונוטים להישאר בו. בשלב הזה רק מעטים מגיעים לבשלות מהיין האדום, באמת מעטים. אלה זוכים לפגוש את היין הלבן שוב, אבל הפעם ממקום אחר, לא ממקום של under dog, הפעם ממקום של – טעמתי לבן, טעמתי אדום, עכשיו אני יודע להעריך לבן טוב… ואז הם באמת מתענגים."

הבטתי באיש ההדור. אין לי מושג אם מה שהוא אמר מגובה במחקרים מלומדים, או שזו החוויה האישית שלו בלבד. הידע שלי ביינות מסתכם בהתענגות בסוף יום עבודה על כוס יין, לבן או אדום לפי העונה, לפי הטמפרטורה, ובעיקר לפי מה שיש לי במקרר באותה העת.

הסיפור שלו לקח אותי למחוזות אחרים לגמרי, הרחק מעולם היין, אל מחוזות תודעת האושר האנושית.

תחשבו על אנשים רגילים, בעלי אמצעים ממוצעים, שנולדו לבתים כאלה. עולמם מסתכם במה שהם יודעים, הם לא ראו אף פעם משהו אחר. ופתאום באמצע החיים פוגש אותם עושר (ב"ע") – הם זכו בסכום מטורף בהימורים, או הצליחו מאוד באיזשהו פרויקט שהם יזמו, או נישאו לבן/בת זוג מאוד עשירים.

וכשהכסף הגדול פוגש אותם, הם הופכים לאנשים אמידים שנהנים מרווחה כלכלית. העולם על שלל הנאותיו נתון לגחמותיהם. כעת, הם יכולים לחגוג את העושר, לטוס לאן שמתחשק להם, להחליף מכונית כל שבוע, לעצב את הבית מחדש, לאכול רק במסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן, ואפילו לקנות לעצמם אי פרטי, כוכב וחלקת אדמה על הירח.

מהמקום הזה רוב בני האדם אינם מעוניינים לצאת, זה ברור. איש אינו רוצה להיחלץ מעושר גדול ומשפע האפשרויות שהוא מספק. ואם להיות ממש כנה – כולנו רוצים להיות שם!

אבל יש מעטים שכן רוצים להיחלץ מהעושר, אני פוגשת אותם בקואצ'יה שלי. את הקבוצה הזו מאפיינת ההכרה שעוד ועוד מהכול לא מביא כלום, מלבד מרדף אינסופי אחרי עוד. הם חולקים ריקנות גדולה ובעיקר עייפות.

היה לי מתאמן אחד כזה, איש עשיר מאוד וידוע, וכשביקשתי ממנו לכתוב חזון לעוד 10 שנים מהיום, הוא הביא לי דף עם שורה אחת – "אני יושב בגינה קטנה ואינטימית, מאחורי בית קטן ונאה, ואני קורא ספר בנחת".

אני מדברת על אנשים שהגיעו לבשלות והחליטו בצורה מושכלת לחזור בהתגנבות יחידים לפשטות, לחלץ את עצמם מבור השומן ולחזור למה שהיה להם פעם. עכשיו, אחרי שעשו את הסיבוב הגדול הם יכולים ליהנות מהקצת שיש להם, להעריך את מרפסת השמש הקטנה, את האוטו שמניע בבוקר, את קורת הגג שמעליהם, ואפילו להודות שחומוס + פול + ביצה + שני כדורי פלאפל טריים וחמים + קולה קרה טעימים יותר מכל מנות הגורמה שהוגשו להם במסעדות יוקרה ברחבי העולם אי פעם.

ואם דוגמת העושר ב"ע" מרגיזה ומקוממת אחדים מכם, אשמח לקחת אתכם לסיבוב הזה כמעט בכל תחום בחיים.

תחשבו על רכיבה על אופניים – כמה כיף היה פעם לרכוב ולהרגיש מלכי העולם, עד שגילינו את האוטו המפנק. ואחרי שנים של נסיעה בקופסה, נמאס לנו ושוב רכשנו אופניים. חזרנו לרכוב בעיר או במרחבים, נהנים מהרוח המנשבת, מהנוף שמסביב ומהגוף שחוזר לעבוד… האופניים נותרו אופניים, אבל אנחנו לא. חזרנו אליהם שבעים!

ודוגמה בשבילכן בנות, מה עם האיפור? כשהיינו קטנות לא התאפרנו והרגשנו מתוקות ויפות. עד שתפסה אותנו דיילת הטיפוח הראשונה בסופר פארם והעמיסה עלינו כל טוב. התחלנו להתאפר, וככל שהתאפרנו כך רצינו יותר. יש בנות שנשארו שם ויש מי שיום אחד נמאסו עליהן כל השכבות, העזו לצאת לרחוב בלי וגילו שאנשים חושבים שגם ככה הן יפות. והפסיקו. וחזרו לפנים נקיות (או מודגשות בעדינות), אלא שהפעם, הרבה יותר בטוחות.

ובזוגיות? אנחנו ביחד שנים רבות. זה מה שיש וזה דווקא די נעים. יש חברות, תקשורת, ילדים, ואפילו הסקס די בסדר. ואז פתאום משום מקום אנחנו פוגשים מישהי או מישהו שמעורר בנו תשוקה, מדליק מחדש את מיומנות הצייד שהתנוונה. מבין אלה שמחליטים שמגיע להם לנסות – תמצאו את מי שלעולם יישארו בסחרחרת הכיבוש והיצרים, ומנגד תמצאו אחרים שמבינים שזה נחמד ומסעיר, אבל השקט והביטחון והחברות הרבה יותר שווים. אלה, חוזרים לזוגיות השקטה והטובה של פעם, אלא שבסיבוב הזה, הבחירה במערכת הזו, שלמה ומלאה.

הלוואי והיינו יכולים לעשות את 'סיבוב היין' בכל תחומי חיינו הבלתי מסופקים. הלוואי והיינו יודעים להעריך את מה שיש לנו בלי לעבור את כל הסיבוב המפרך: מהפשטות העיוורת – לפשטות המתסכלת – אל העושר המלהיב – אל העושר המרוקן – ובחזרה לפשטות המוערכת והאהובה.

אני מאתגרת אתכם להמציא מכונה משוכללת שמאפשרת לעבור בחמש דקות את המסע השלם. ועד שתזמינו אותי לנסיעת המבחן הראשונה, אסיים את ההגיג שלי ואלך למקרר לשלוף את היין הלבן שטעמו חמצמץ, מרקמו יבש וחלק, טמפרטורתו קרירה ומרעננת, ומחירו משובב נפש… כי במקרה של היין – כבר עשיתי את כל הסיבוב, ובחיים האמתיים – אני עדיין מסתובבת, ומסתובבת.