בלוג הציפור

ככה, משום מקום, נכנס לחיי בימים אלה אירוע מטלטל שהרעיד את עולמי, אתגר את ערכי, והציב אותי כואבת וחסרת אונים מול כדור שלג שחור שאינו מראה שום כוונה להאט את עצמו ואולי לעצור.

המציאות כפתה את עצמה על דעתי, הכאב הרגשי עלה על גדותיו ובראשי הסתחררה מערבולת מחשבות שמשכה אותי מטה עוד ועוד. ימים של קיום באי ידיעה של "מה קורה..." וחוסר שליטה על "מה יהיה..." עת מיוחדת, ידיים קשורות, הבנה עמוקה שאין בכוחי להשפיע בשום דרך על המתרחש בחיי וסביבי... הזמנה לכניעה מודעת!

אינני יודעת איך אתם מתנהלים ב'סיטואציות קצה' נטולות שליטה. אני, עוברת מיד לאקטיביות אינטנסיבית משקיטה. כמה שיותר לעשות - כמה שפחות לחשוב, כמה שיותר לזוז - כמה שפחות לעצור, כמה שיותר התכנסות פנימה - כמה שפחות שיתוף ודיבור. אז השקעתי את עצמי באפייה, בישול, ניקיון, סידורים, ספורט, גינון, לא חשוב מה, העיקר להיות בתנועה, לא להילחם במציאות שתמיד יש לה אג'נדה משלה... פשוט להיות נוכחת וללכת איתה לאן שהיא תחליט לקחת.

בעתות חירום אני עובדת בשירות עצמי - מתעקשת לזקוף את הראש המשתופף באופן טבעי, משתדלת בכל הכוח לשמור על שגרה מחזקת עבור אהוביי ועבורי, אוגרת משאבים וממתינה כצייד מודע וסבלני לרגע בו משהו מכל הכאוס הזה יעבור לידיים שלי ויחזיר אלי שמץ שליטה... שם אני במיטבי.

ובינתיים,
מאפסנת תלונות כלפי העולם והיושב במרומים, מקררת את הכעס שמחפש אשמים, ובצעד לא פשוט מניחה הצידה את הזעם שמכלה כל חלקה טובה, את האכזבה שמאיימת לאכול מבפנים... ואת הרחמים העצמיים שמחלישים את הרוח. 

אני מודה שאין כאן שום גבורה, זוהי דרך חיים שנטועה עמוק בעולמות של תודעת אושר וחוסן מנטלי. אם לא הייתי מכירה את הדרך ליצירת חיים מבורכים ביומיום השיגרתי, כמו גם ברגעי משבר שבאים והולכים, ספק אם הייתי מצליחה לגייס איתנות בנקודת קצה כמו זו מולה אני ניצבת, תוך אחיזה איתנה ועיקשת ברוח הפרצים המערבלת, כך שלא תהפוך לרוח רפאים נכאה וקודרת, ותברח למקומות מהם... יהיה קשה לה/לי, לחזור.

לצד ההחלטה הנחושה להיות נוכחת בעשייה משככת ובהתבוננות דרוכה. שמרתי על הרגלי האושר הפרטי שלי - כל בוקר פתחתי לב להודיה על הטוב שקיים בחיי ושנישמתי פועמת בקירבי, כל לילה סגרתי בתפילת ניקיון חרישית של סליחה ומחילה, במהלך היום ריפדתי את תודעתי במדיטציית נשימות להפחתת הכאב, וביתרת הזמן אחזתי ככל יכולתי בראיית הטוב והמיטיב שנוכחים תמיד לצד הרע... גם אם בימים טרופים נראה שאינם גלויים לעין. 

ואז, 
אחרי שמונה ימים מתחילת התוהו, התרחש יו-טרן מפתיע שלא יכולתי לחלום עליו. המציאות שינתה כיוון, לטובה! הכוחות שאגרתי בעיקשות בימים ארוכים של המתנה כנועה, מודעת, מכוונות לטובה - ניצתו בקלות מחדש. הגוף התיישר, הראש הסתדר, ויכולתי לצאת מייד לפעולה שתחזיר את החיים לשגרה מבורכת שנעלמה, ולתפקד היטב בכל המישורים כדי להשיב נשימה לסדרה ולתמוך בכל מי שעדיין זקוקים לתמיכה.

האם זה סוף הסיפור? אולי כן, אולי לא, ימים יגידו. 

בוכה את עצמי לדעת בהקלה ובהכרת תודה גדולה על סוף טוב לאחר התחלה איומה. ועם זאת יודעת שזה אף פעם לא באמת הסוף, אלא התחלה של משהו אחר... טוב או רע?... עניין שעדיין לא הוכרע בידי המציאות שיש לה תמיד תוכניות משלה.

שוב התחזקה בי הידיעה שפעמים רבות אנחנו אוחזים בגרוע מכל, רק מפני שאנחנו פוחדים לגעת בתקווה... שהייאוש והאמונה, הטוב והרע, הפחד והאומץ - לעולם מתקיימים זה לצד זה. השאלה היא במה אנחנו בוחרים לאחוז, את מה אנחנו מטפחים ועד כמה אנחנו מוכנים להתאמץ כדי לשהות בצד המואר ולא האפל... גם ובעיקר בזמנים קשים.

עוד הצצה לעולם של חיים בתודעת אושר מתוך בחירה עיקשת בטוב!