בשם המנוחה שנשכחה
את הספה המהוהה ששואבת אותי לתוכה מישהו הציב בתבונה מול ויטרינת-ענק מזכוכית המשקיפה אל טבע פראי בלתי נתפש. דקות ארוכות שאני בוהה דרכה בגשם-שלג-שמש המתחרים ביניהם ביצירתיות על תשומת לבי שממוקדת כעת בצמרות אורנים ארוכות ודקיקות הנעות כמטרונום מצד לצד, מרקידות את עיני, מחממות את לבי ומהפנטות בעדינות את נשמתי.
קר בחוץ, מתחת לאפס. וכאן בפנים אח בוער בלחש המתפצפץ מדי פעם בפגוש האש בול עץ לח. הכירבולית האדומה ואני מקשיבות למוזיקה שקטה המשרה רגיעה. ניחוחות מרק ירקות מתובל בעלי דפנה מפלסים דרכם אל אפי, ועל פני מתפשט חיוך חתולי שמנמן.
שגרה גנובה ולא מוכרת. תשעה ימים בבית קטן בפאתי כפר עתיק בקפריסין הררית. מנותקת מהעולם, מתנתקת מעצמי. מתמסרת כל-כולי ל... מנוחה!
.....
הספר החדש של גיום מוסו הולך נפלא עם יין מקומי משובח שרכשתי אתמול ביקב שניצב ממול על גבעה. מרחרחת, טועמת, מתענגת, עוצמת עיניים, ומקשיבה לשאלה תמימה לכאורה שצפה ועולה בתודעתי המבושמת קלות, ומאיימת לרגע על קיומי המושלם... ככה מרגישה מנוחה?
מילים נוקבות, אני מזדעזעת.
לא זוכרת איך מרגישה מנוחה אמיתית, מלאה ולא מופרעת, נטולת מחויבויות ומשימות. כזאת מזהרת, נעלמת, נדירה.
לראשונה מזה כמעט שלושים שנה ילדי אינם זקוקים לי. יש להם חיים, עבודה, בנות זוג ודירה שכורה משלהם. אמא בדיור מוגן - מוגנת ומאושרת. אחי המיוחד מצא את דרכו לחיים משמעותיים. מלי המופלאה דואגת לאקדמיה כשאני לא בסביבה. הקליניקה והקורסים שאני מלמדת יצאו לפגרת פורים קצרה, ואני ממשיכה לחפור בזעזוע... האם יכול להיות שהזנחתי את עצמי בדרך?
חיי צרורים במשימות. תמיד יש לי כל כך הרבה לעשות ולהספיק. כולם צריכים... ועכשיו! ואני שממש אוהבת את מה שאני עושה, שמתמלאת תשוקה ועניין ביצירה, בהוראה, בכתיבה, בעזרה... בעשייה מתמדת, כנראה לא שמתי לב שמהות שלמה נעלמת מחיי. זמן רב מדי... איפה הייתי?
.....
הפסיכולוגיה החיובית משרטטת את משוואת האושר כסכום של שני רכיבים - משמעות והנאה. נדמה שאת רכיב המשמעות הבאתי לשיא במחיר הקרבה לא מודעת של רכיב ההנאה.
סנגור מוכשר היה טוען להגנתי שחונכתי על קידוש 'העבודה הקשה' ועל ברכי 'איסור בטלה ממעש'. שאני אם חד-הורית והאחריות על ילדי ועל פרנסתם ואושרם היתה על כתפי הנחושות שנים רבות. שאני בת יחידה לאמא לבדית ואחות לאח מיוחד במינו שזקוקים לי תמיד. שתמיד יש מתאמן או מטופלת, תלמיד או בוגרת שזקוקים לסיוע מידי... ושאני כל כך אוהבת ומסורה-בהודיה לעבודתי המקודשת, הנפלאה.
אך אני, קטגורית מטעם עצמי ומוכשרת לא פחות, טוענת שהכול תירוצים ועם יד על הלב אין לאן לברוח אלא להודות בפה מלא בושה, שכנראה לא שמתי לב מספיק, שלא הייתי קשובה... שקצת שכחתי את עצמי.
ובצניעות, כמי שהמנוחה נעדרת תדיר מחייה (ועוד מגישה לעצמה כתב אישום), אולי אין לי זכות לדבר בשבחה, ועם זאת אני חשה צורך דחוף לפקוח את עיניכם - חבריי ה"חמורים" - למקרה שגם אתם נסחפתם עם זרם החיים הגועש ושכחתם לעצור לרגע... לנוח.
.....
בעולם אינטנסיבי ורווי גירויים מנוחה הפכה מילה גסה על גבול הלא חוקית. גם אם נרוויח מנוחה ביושר, לרוב לא נממש את השובר - בתוך שניות ספורות נחפון בכף היד סלולרי או שלט של טלוויזיה והאצבעות המנוסות ירקדו באקסטזה אוטומטית בחיפוש אחר משהו מעניין שמתחפש לחלון של מנוחה... אבל מספק, במקרה הטוב, רק הפסקה רגעית-אשלייתית-גנובה, על הדרך.
רבים מאיתנו כמהים למנוחה אמיתית ובה בעת אוחזים באמונה ש"אין לי זמן לנוח", המלווה בהתראות-מלקות מפני עצלנות, בטלה, טיפשות, בזבוז-זמן ושעמום. הנרטיב כה חזק עד שפעמים רבות אנחנו פוגשים ת'מנוחה רק כשאנו כבר חסרי אוויר, סחוטים פיזית ונפשית, זוחלים אל פי תהום בשארית כוחותינו.
אז מהי מנוחה מלאה?
ואין בי כל כוונה למשפט הפולני האלמותי, שקיבלתי בירושה מאמי האהובה מאוד... "אני אנוח כבר רק בקבר" 😊 אלא להסתכלות על מנוחה בשילוב של שישה ממדים:
- מנוחת הראש
כשהראש נקי ממחשבות מטרידות ומרשימות ToDo שממתינות. כשאין חפירות במה שהיה, ואין דאגנות-יתר למה שעוד יגיע... אז הראש נח.
- מנוחת הרגש
כשרגשות מרגישים נעימים ושקטים, נטולי דרמות וקצוות, נעים בעדינות כגלים בים של דגל לבן. ותחושת מבורכות ממלאת את החלל... אז הרגש נח.
- מנוחת הרוח
כשהרוח מתחברת למשהו נעלה. כשאנחנו מתמסרים לדבר שנשגב מבינתו המוגבלת. כשאנחנו נכנסים לתנועה פנימית בלתי נראית... דווקא אז (בתנועה) הרוח נחה.
- מנוחה חברתית
כשהקשבה נקייה נפתחת בנו. כשאנחנו לא עסוקים בדעות שלנו, ברעיונות "הנשגבים" שאנחנו חייבים לתרום לעולם. מניחים את עצמנו בצד ונטמעים באחר... אז האגו שבנו נח.
- מנוחה סביבתית
כשאנחנו מרשים לעצמנו להיטמע בהמולה ולאבד את הדרך, להתמזג בשאון הטבע/העולם/החיים כאחרון היצורים עלי-אדמות. כשההתרחשות היא אנחנו, ואנחנו היא... אז המהות שלנו נחה.
- ומנוחת הגוף כמובן
כשהגפיים שמוטות, הפנים רכים, שרירים מתרחבים בנינוחות, נשימה רגועה ושלווה ממלאת את התאים בחמצן, כשאין מאמץ ניכר ואין כאב בשום איבר... אז הגוף נח.
אני בוחנת את עצמי באומץ מול כל אחד מהמדדים ומגלה שאף אחד מהם אינו זר לי. את כולם חוויתי, אני חווה ומן הסתם אדאג לחוות גם בעתיד... אז אולי הגזמתי כשפתחתי ואמרתי ששנים לא ידעתי מהי מנוחה. אבל עכשיו (אוי, היין המקומי הזה באמת משגע) אני מבינה לראשונה שמעולם לא חוויתי מנוחה רבת ממדים, טוטאלית, מלאה – של ראש, רגש, רוח, חברה, סביבה וגוף... והנה נפלה בחלקי הזדמנות נדירה לחוות את כולן, ביחד ובעוצמה, במרחב של זמן קצוב... לרגע.
המנוחה לא נשכחה, זה אני ששוב לא התבוננתי מספיק.
ואתם?
קר בחוץ, מתחת לאפס. וכאן בפנים אח בוער בלחש המתפצפץ מדי פעם בפגוש האש בול עץ לח. הכירבולית האדומה ואני מקשיבות למוזיקה שקטה המשרה רגיעה. ניחוחות מרק ירקות מתובל בעלי דפנה מפלסים דרכם אל אפי, ועל פני מתפשט חיוך חתולי שמנמן.
שגרה גנובה ולא מוכרת. תשעה ימים בבית קטן בפאתי כפר עתיק בקפריסין הררית. מנותקת מהעולם, מתנתקת מעצמי. מתמסרת כל-כולי ל... מנוחה!
.....
הספר החדש של גיום מוסו הולך נפלא עם יין מקומי משובח שרכשתי אתמול ביקב שניצב ממול על גבעה. מרחרחת, טועמת, מתענגת, עוצמת עיניים, ומקשיבה לשאלה תמימה לכאורה שצפה ועולה בתודעתי המבושמת קלות, ומאיימת לרגע על קיומי המושלם... ככה מרגישה מנוחה?
מילים נוקבות, אני מזדעזעת.
לא זוכרת איך מרגישה מנוחה אמיתית, מלאה ולא מופרעת, נטולת מחויבויות ומשימות. כזאת מזהרת, נעלמת, נדירה.
לראשונה מזה כמעט שלושים שנה ילדי אינם זקוקים לי. יש להם חיים, עבודה, בנות זוג ודירה שכורה משלהם. אמא בדיור מוגן - מוגנת ומאושרת. אחי המיוחד מצא את דרכו לחיים משמעותיים. מלי המופלאה דואגת לאקדמיה כשאני לא בסביבה. הקליניקה והקורסים שאני מלמדת יצאו לפגרת פורים קצרה, ואני ממשיכה לחפור בזעזוע... האם יכול להיות שהזנחתי את עצמי בדרך?
חיי צרורים במשימות. תמיד יש לי כל כך הרבה לעשות ולהספיק. כולם צריכים... ועכשיו! ואני שממש אוהבת את מה שאני עושה, שמתמלאת תשוקה ועניין ביצירה, בהוראה, בכתיבה, בעזרה... בעשייה מתמדת, כנראה לא שמתי לב שמהות שלמה נעלמת מחיי. זמן רב מדי... איפה הייתי?
.....
הפסיכולוגיה החיובית משרטטת את משוואת האושר כסכום של שני רכיבים - משמעות והנאה. נדמה שאת רכיב המשמעות הבאתי לשיא במחיר הקרבה לא מודעת של רכיב ההנאה.
סנגור מוכשר היה טוען להגנתי שחונכתי על קידוש 'העבודה הקשה' ועל ברכי 'איסור בטלה ממעש'. שאני אם חד-הורית והאחריות על ילדי ועל פרנסתם ואושרם היתה על כתפי הנחושות שנים רבות. שאני בת יחידה לאמא לבדית ואחות לאח מיוחד במינו שזקוקים לי תמיד. שתמיד יש מתאמן או מטופלת, תלמיד או בוגרת שזקוקים לסיוע מידי... ושאני כל כך אוהבת ומסורה-בהודיה לעבודתי המקודשת, הנפלאה.
אך אני, קטגורית מטעם עצמי ומוכשרת לא פחות, טוענת שהכול תירוצים ועם יד על הלב אין לאן לברוח אלא להודות בפה מלא בושה, שכנראה לא שמתי לב מספיק, שלא הייתי קשובה... שקצת שכחתי את עצמי.
ובצניעות, כמי שהמנוחה נעדרת תדיר מחייה (ועוד מגישה לעצמה כתב אישום), אולי אין לי זכות לדבר בשבחה, ועם זאת אני חשה צורך דחוף לפקוח את עיניכם - חבריי ה"חמורים" - למקרה שגם אתם נסחפתם עם זרם החיים הגועש ושכחתם לעצור לרגע... לנוח.
.....
בעולם אינטנסיבי ורווי גירויים מנוחה הפכה מילה גסה על גבול הלא חוקית. גם אם נרוויח מנוחה ביושר, לרוב לא נממש את השובר - בתוך שניות ספורות נחפון בכף היד סלולרי או שלט של טלוויזיה והאצבעות המנוסות ירקדו באקסטזה אוטומטית בחיפוש אחר משהו מעניין שמתחפש לחלון של מנוחה... אבל מספק, במקרה הטוב, רק הפסקה רגעית-אשלייתית-גנובה, על הדרך.
רבים מאיתנו כמהים למנוחה אמיתית ובה בעת אוחזים באמונה ש"אין לי זמן לנוח", המלווה בהתראות-מלקות מפני עצלנות, בטלה, טיפשות, בזבוז-זמן ושעמום. הנרטיב כה חזק עד שפעמים רבות אנחנו פוגשים ת'מנוחה רק כשאנו כבר חסרי אוויר, סחוטים פיזית ונפשית, זוחלים אל פי תהום בשארית כוחותינו.
אז מהי מנוחה מלאה?
ואין בי כל כוונה למשפט הפולני האלמותי, שקיבלתי בירושה מאמי האהובה מאוד... "אני אנוח כבר רק בקבר" 😊 אלא להסתכלות על מנוחה בשילוב של שישה ממדים:
- מנוחת הראש
כשהראש נקי ממחשבות מטרידות ומרשימות ToDo שממתינות. כשאין חפירות במה שהיה, ואין דאגנות-יתר למה שעוד יגיע... אז הראש נח.
- מנוחת הרגש
כשרגשות מרגישים נעימים ושקטים, נטולי דרמות וקצוות, נעים בעדינות כגלים בים של דגל לבן. ותחושת מבורכות ממלאת את החלל... אז הרגש נח.
- מנוחת הרוח
כשהרוח מתחברת למשהו נעלה. כשאנחנו מתמסרים לדבר שנשגב מבינתו המוגבלת. כשאנחנו נכנסים לתנועה פנימית בלתי נראית... דווקא אז (בתנועה) הרוח נחה.
- מנוחה חברתית
כשהקשבה נקייה נפתחת בנו. כשאנחנו לא עסוקים בדעות שלנו, ברעיונות "הנשגבים" שאנחנו חייבים לתרום לעולם. מניחים את עצמנו בצד ונטמעים באחר... אז האגו שבנו נח.
- מנוחה סביבתית
כשאנחנו מרשים לעצמנו להיטמע בהמולה ולאבד את הדרך, להתמזג בשאון הטבע/העולם/החיים כאחרון היצורים עלי-אדמות. כשההתרחשות היא אנחנו, ואנחנו היא... אז המהות שלנו נחה.
- ומנוחת הגוף כמובן
כשהגפיים שמוטות, הפנים רכים, שרירים מתרחבים בנינוחות, נשימה רגועה ושלווה ממלאת את התאים בחמצן, כשאין מאמץ ניכר ואין כאב בשום איבר... אז הגוף נח.
אני בוחנת את עצמי באומץ מול כל אחד מהמדדים ומגלה שאף אחד מהם אינו זר לי. את כולם חוויתי, אני חווה ומן הסתם אדאג לחוות גם בעתיד... אז אולי הגזמתי כשפתחתי ואמרתי ששנים לא ידעתי מהי מנוחה. אבל עכשיו (אוי, היין המקומי הזה באמת משגע) אני מבינה לראשונה שמעולם לא חוויתי מנוחה רבת ממדים, טוטאלית, מלאה – של ראש, רגש, רוח, חברה, סביבה וגוף... והנה נפלה בחלקי הזדמנות נדירה לחוות את כולן, ביחד ובעוצמה, במרחב של זמן קצוב... לרגע.
המנוחה לא נשכחה, זה אני ששוב לא התבוננתי מספיק.
ואתם?
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
