ברית 'מילה' בודדת


"תגידי לי מה לעשות?" הוא ביקש
"אני לא רוצה" עניתי
"תראי לי את הדרך מכאן" הוא התעקש
"איזו דרך?" שאלתי"בשביל מה באתי?" הוא אמר
"באמת בשביל מה?"
"בשביל שתגידי לי מה לעשות" ניצני כעס
"אני לא רוצה" השבתי

"אני לא מבין אותך." הוא איבד סבלנות "כשהלכתי לאחרים הם אמרו לי מה לעשות…"
"ועשית את מה שאמרו לך?" שאלתי בזהירות"
כן. כמעט. לפעמים…" הוא ענה בסטקטו מתמהמה
"ואתה מרוצה מהתוצאות?" תהיתי בקול"
כנראה שלא מספיק, אחרת לא הייתי כאן" ענה אחרי היסוס

"לא רוצה לאכזב אותך אבל אני לא אגיד לך מה לעשות. ולא בגלל הקלישאה 'כל התשובות נמצאות אצלך'. זה לא נכון! לפעמים התשובות נמצאות במקומות אחרים שעדיין לא נגלו לך. אלא בגלל ש… לא התשובות חשובות כי אם השאלות הנכונות, ואתה לא בכיוון." הרחבתי

"אז מה עושים?" הוא שאל בזהירות
"אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך?" תהיתי
"מוכן להקשיב" ענה בהכנעה
"אז…. תבחר מילה" עניתי בשלוש מילים
"מילה? את רצינית?" הוא הרים את קולו

"כן. רק מילה אחת שזקוקה אצלך להתייחסות מיוחדת, ואולי לטיפול. ותחסוך ממני מלים כמו אהבה, אושר ובריאות… תתאמץ קצת יותר בבקשה… מוכן לנסות?"
הוא הנהן בראש וסינן בין השיניים "אני כבר פה. מה יש לי להפסיד"

התרוממנו מהכיסא מול הים, השארנו שטר בשביל הקפה והזמנתי אותו ללכת לצדי.
הליכה שקטה שעושה סדר במחשבות. הוא ואני. בלי מילים. צועדים.
חצי שעה חלפה. הוא נעצר… הנה זה מגיע, חשבתי לעצמי, הקסם שבמילה בודדת.

"אמונה" הוא אמר והחל לדמוע.
"אמונה" לחשתי ברוך, מקבלת את המתנה שהגיש לי.
חיבקתי אותו "עכשיו אפשר להתחיל."
הוא נשם ואמר לי בשקט "מילה אחת וזה מרגיש כאילו עשיתי 90 אחוז מהעבודה"

הבטתי אל הגלים וברכתי בלבי 'תודה'… עולם ומלואו מתחיל ונגמר תמיד במילה אחת.

מילים מעסיקות אותי מאז ומעולם. לא המבנה וחיבור האותיות והצירופים אלא ברמת המילה.
מילים הן ספירלה יורדת שמתכנסות לכדי מסר אחד ולכן מתאימות לחיבור בין בני אדם.
מילה בודדה היא ספירלה עולה שצומחת מהצמצום ומהדהדת לאינסוף ולכן מתאימה לחיבור פנימי.

השפה היא חרב פיפיות של עצמה. היכולת להכביר במילים הרחיקה אותנו מהיכולת לזקק את עצמנו. וכדרכם של אבסורדים בחיים, דווקא המינימליזם הוא שמאפשר מרחבים עצומים.

ברגע זה ממש, כשאני כותבת את ההגיג אני יכולה לחשוב במשפטים "חשוב לי שהדברים יובנו נכון, יהיה נפלא אם אצליח להעביר לא רק את הרעיון אלא גם את ההרגשה בטרם אאבד את הקשב שלכם…" וככל שרשימת המשפטים מתארכת אני מבינה שאני בבעיה.

אני עוצרת לרגע, נושמת עמוק ומחפשת מילה אחת שתנחה את כתיבתי…. רגע… הנה היא עולה ובאה…
בהירות! פתאום הכל מובן ומדויק.
בהירות לעצמי, בהירות הרגש, בהירות הרעיון, בהירות המילים והסגנון, בהירות ההגשה… בהירות.

שכחנו את אומנות הזיקוק. הדיוק להבין מה באמת כואב לנו ועל מה זה יושב. כי בילדותנו מילה בודדת נחשבה לפיגור התפתחותי בעוד משפטים הצביעו על תינוק אינטליגנטי. ומאוחר יותר חיבור קצר נתפס כעצלנות וחיבור בן ארבעה עמודים נחשב להשקעה.

כשאני עובדת עם אנשים אני מנסה לדלות את "המילה". את זיקוק הקושי. המהות. בסיס המוגלה.

בתפישתי ליווי אנושי הוא כמו תרופה חכמה – לא אנטיביוטיקה שמחסלת את החיידקים הרעים והטובים ביחד, אלא פצצה שמכוונת ופוגעת בחיידק הספציפי ללא כל נזק סביבתי.

גם אתם יכולים לעבוד על אומנות הצמצום ולשגר פנימה פצצה חכמה, שתאתר ותפגע במה שדורש טיפול עצמי אצלכם. היו איתי שלב אחר שלב:

שלב א' כתבו טקסט ללא הגבלת מילים שעונה לשאלות – מה מטריד אותי היום בחיים? ממה הייתי רוצה להיפטר? על מה אני מוותר? ומנגד – מה אני רוצה להכניס לחיי? מה אני רוצה שילווה את עשייתי, את מחשבותיי, ואת רגשותיי מהיום ואילך?

שלב ב' קראו את הטקסט לפחות שלוש פעמים וראו שאתם שלמים עם המהות.

שלב ג' התחילו בצמצום מילות סרק, מילות קישור ומשפטי קישוט. השאירו רק מילים שלמות ובעלות משמעות עבורכם.

שלב ד' חלקו דף לשישה-שמונה מלבנים וגזרו אותם. על כל אחד כתבו את אחת המילים שנותרו בטקסט.

שלב ה' בכל פעם הניחו צמד מילים ובחרו את החשובה לכם יותר. המשיכו כך עד שתישארו עם מילה אחת בלבד.

זו המילה שלכם! היו אתה בדיאלוג רגוע, בלי לדחוף או לצפות. יחלפו כמה ימים ואתם תדעו מה לעשות אתה.
הכול יתבהר לכם, ולו מפני שהמילה שלכם פשוט… 'יצאה לאור'.

מילה אחת. מוגלה אחת. תרופה אחת… בריאות!