בלוג הציפור

מוקדם בבוקר אחד בשבוע שעבר, עוד בטרם שקלתי ברצינות לשנות תנוחה ולהתגלגל מהמיטה הנוחה לרצפה הקרירה, קטע צליל ווטסאפ את דומיית חדר השינה שלי.
 "אנחנו לא מכירים…" כך התחילה ההודעה, "נעים לי. תקשיבי. תיהני. את עושה טוב לאחרים ומגיעה לך הכרת תודה. מדי פעם אשלח לך…" אל ההודעה המפתיעה צורף קישור למוזיקה אינדיאנית שמימית, חליל פאן במלודיה מתפתחת, שעטף את חלל החדר בצלילי ערבות רחוקות ואת הלב ברחשי התרגשות מלווים בדמעה לא צפויה.

מי האיש? למה שלח? מאיפה הוא מכיר אותי? מה הוא רוצה? איך הוא יודע שאני מצויה בימים אלה בעצבות מהורהרת?

השאלות התרוצצו במוחי הקודח שמורגל לחשוד במדיות דיגיטליות מסתירות פנים. אך משהו במוזיקה הנפלאה ריכך את החשדנות והמיר אותה בהווייה של הכרת תודה גדולה כלפי נדיבות לב בלתי צפויה. ניסיתי לאתר את השולח ללא הצלחה… ואז החלטתי להרפות וליהנות מנתינה נסתרת של אדם זר.

מאז, אחת לכמה ימים מגיעה הודעה: "אני איש פשוט, עונג צרוף לקרוא את מה שאת כותבת, צפיתי בך, ראיתי שכולך נתינה, אז אעשיר אותך מדי פעם מעולמי, כלומר צלילים, שיהיו לך חיים פשוטים ונפלאים…" וכך הלאה בצירוף לינקים למוזיקה מעולמות אחרים.

עד לרגע זה אינני יודעת מי הוא אותו אדם חסר שם, נטול פנים…

והיקום המשיך לשלוח לי סימנים. באותו יום, ללא כל קשר ל"איש פשוט", העלה תלמיד יקר בקבוצתי הסודית "מתרגלים אושר" פוסט הכרת תודה שאליו הצטרפו תלמידים נוספים, ומנטור-חבר מופלא מארה"ב שלח לי שיר של Naomi Shihab Nye, בשם Kindness שמתכתב ישירות עם תפיסת מושג הנדיבות שמעסיק אותי כל כך לאחרונה.

אולי זה צירוף מקרים ולא היקום, שהציף מקבץ נדיבות מרגש כזה, בדיוק כשבחיי מתחוללת סערת רגשות פרטית קשה, ובחוץ משתוללת סערת אש שמכלה בתים וחיים, המוציאה מאתנו (כתמיד ברגעי קושי לאומיים) ניצוצות אנושיים.

כך או כך, שיעור גדול. על נתינה מיוחדת ללא בקשת תמורה, שיעור על  Kindness.

Kindness מתורגם כ"טוב לב, נחמדות, חביבות…" ובתפיסתי מייצג נדיבות-רכה-חומלת. ברגע של Kindness אכפת לנו באמת! אנחנו מניחים את עצמנו בצד ורואים את האחר, שומעים ומרגישים… אותו. זו יותר מתכונה נעלה, זו אנושיות במיטבה!

ואם היא אנושית כל כך, מדוע היא כה נדירה? מבליחה בעוצמה רק במצבי קיצון? בולטת לטובה על רקע אסונות, או כלפי אדם מוגבל או חולה, ובכלל כלפי כל אדם שנסיבות חייו לא מזהירות כשלנו?
כי אז, ובדרך כלל רק אז, אנחנו מרשים לעצמנו לרגע להרגיש – מבורכים!
וכאשר תחושת המבורכות עוטפת אותנו, באופן כמעט אוטומטי היא מלווה בהגשת יד ובפתיחת לב למי שחסר.

תחשבו כמה Kindness היה יכול להיות בינינו אילו רק היינו מרגישים יותר מבורכים. אבל אנחנו מתבוססים בהוויית "אילו היה לי…" רודפים כסיזיפוסים מורעלים אחר "עוד" ו"יותר" שעדיין לא השגנו. שיש לאחרים ולנו עדיין אין. כל כך רחוקים מתחושת ה"התברכתי" ומפספסים במו ידינו הKindness   שמיטיב עם האחר אך לא פחות מיטיב עמנו.

דווקא הנזירים הנודדים בהודו שכל רכושם קערה, גלימה ומקל, דווקא הם מרגישים הכי מבורכים ותפיסת חייהם מושתתת על נדיבות-רכה-חומלת. אז האם גם אנו צריכים לעזוב הכל ולהישאר נטולי דבר כדי להבין עד כמה אנחנו מבורכים? או לאבד את המובן מאליו כדי להיזכר עד כמה היינו? והאם רק כשאנו נחשפים למצוקת הזולת או לנחיתותו נוכל להרגיש עד כמה התברכנו?

אינני טומנת את ראשי בחול, גם לא מטיפה לשינוי עולמי. לא ממליצה לכם לצאת למסע נזירי נטול-חומר וגם לא לוותר על כל מה שהשגתם בחיים. רק מאירה לרגע את המשוואה המרתקת – מקור ה Kindness אינו מצוי ברחמים על מסכנותו של האחר, אלא בתחושת ה"יש" שלנו שעוברת התמרה למעשה נדיבות-חומלת-רכה.

כולנו חשים בני מזל כשאנו ניצבים אל מול החסרים אותו… שאלו את עצמכם – האם אתם באמת זקוקים לתזכורת כואבת על מנת לחוש כך?

שננו לעצמכם מה באמת חשוב בחיים ותופתעו לגלות עד כמה אתם, כן אתם, מבורכים! או אז, כשליבכם מלא בברכת תודה על מזלכם הטוב, מצאו אדם זר או מוכר והגישו לו 'מעשה קטן' של אנושיות במיטבה.

משהו בנתינה שחשתי השבוע פתח את ליבי ותודעתי למחוזות שרק כשמרגישים אותם – מאמינים בקיומם. מילים, מוזיקה, פוסט מרחיב לב… מתרגשת להודות שהם מהמתנות השוות שקיבלתי בחיי. כמה אנושי וצנוע להעניק מעצמנו לאחרים וכמה קסום לעשות זאת בעילום שם, ללא פנים וקול…. כמה קטן, ככה גדול!

ואם "איש פשוט" נמצא בין הקוראים… מודה לך על Kindness מפתיע ומחמם לב, בטיימינג מדויק של שפיפות הרוח. תודה על היותך… תודה על חיים מפתיעים!

אני מבורכת! ואתם?