אוטובוס הוא לפעמים יותר


זה התחיל ברעידות קשות, המנוע פצח בגמגום מפחיד, ריח שרוף היה באוויר וצלצולי אימה בלתי נשלטים נשמעו בוקעים ממכסה המנוע שלי… מוכר לכם?
אם היה לי זמן הייתי בוודאי עוברת למצב 'פריז' שלאחריו היו בוקעות מגרוני קללות נמרצות בטונים השמורים לאישה היסטרית, אבל השעה הייתה 20:30 ובעוד רבע שעה ההרצאה שלי מתחילה. אז עשיתי סוויץ' מהיר במוח, הותרתי את הדרמה לאחר-כך ונכנסתי עם חיוך גדול… איך חיוך? זה פשוט – מה שבשליטתי אני פועלת, ומה שלא מניחה בצד לבינתיים – האוטו לא היה בשליטתי, ההרצאה כן.

בחצות זה נגמר. הדלקתי את המנוע בזהירות, זחלתי על 40 קמ"ש תוך כדי מלמולי תפילה ליושב במרומים. חמש דקות לפני שהגעתי הביתה, הרמתי טלפון לגור-בכור שלי שמבין במכוניות ובמנועים ודיווחתי לו על מצבי העגום. הוא המתין לי בחנייה עם פנס ועם הפרצוף של: "אימא, מה שוב פעם עוללת?" התכווצתי, יצאתי מהאוטו בראש מורכן של ילדה שנתפסה גונבת שוקולדים מהמכולת והמתנתי לדיאגנוזה. זה לקח בדיוק שלוש דקות. הדוקטור הרים מכסה, בדק, ליטף, נגע… "הרדיאטור הלך והצלצולים הם מראש מנוע" אמר וניסה להרגיע "אין מה לעשות עכשיו, לכי לישון. בבוקר נזמין גרר".

הבוקר עלה… הגרר העמיס… האוטו נסע פסיבית למוסך שבעיר אחרת… ואני התכוננתי לצאת לאימון השחייה היומי שלי. אבל לכל הרוחות איך מגיעים לבריכה בלי אוטו? חשבתי ללכת ברגל… ופסלתי לאור הטמפרטורה המטגנת שבחוץ. אולי אשאיל מגור-קטן את האופניים החשמליים… אבל לכל הרוחות איך מפעילים את הטוסטוס הזה?
בגחמה של רגע מיוזע ועשרים שנה מאז שזה קרה בפעם האחרונה – החלטתי לקחת אוטובוס. לא לפני ש'גור-בכור-יודע הכל' התקין לי אפליקציית אוטובוסים שלא ידעתי על קיומה. העמסתי את ציוד השחייה על הגב ויצאתי למשימה!

תשמעו, זה היה נפלא – תוך שתי דקות הגיעה הקופסה הממותגת, הנהג שהיה לבוש בבגדי מנהל (פעם נהגים לבשו ג'ינס מהוה וחולצת טריקו דביקה) קיבל את פני בחיוך והעניק לי בתמורה לתשלום כרטיס ממוחשב (פעם כרטיס אוטובוס נראה כמו גזיר עיתון קטן משומש), המזגן פעל במלוא המרץ (פעם לא היו מזגנים), התיישבתי איפה שרציתי, התחברתי לאוזניות והקשבתי לנעימה יפהפייה, בהיתי דרך החלון הענק בכביש העצבני שעד אתמול בלילה הייתי חלק ממנו … ועפתי לעולם שקט, מחויך ורגוע!

אימון שחייה – מקלחת – קפה – בחזרה בתחנה – 2 דקות – אוטובוס – כמה פשוט… הגעתי הביתה צוהלת, שמחה ומאושרת.

ימים אחדים לפני ההרפתקה הזאת שלחה לי סיגל (מאמנת נפלאה שמנויה על "חדשות הציפור הכחולה") מייל תשובה לשאלה ששאלתי בניוזלטר הקודם,-"מה לכל הרוחות רוצים להגיד לי?  בין היתר היא כתבה לי: "האם את דואגת לבריאותך? האם את ישנה מספיק לגופך? האם את מזינה אותו במזונות הטובים לו? האם את "מרגיעה" עצמך ב"סתמים" משמחים ונחמדים לך? זהו ולא יותר.

"עניתי מה שעניתי מהר מדי ובטח יומרני מדי. רק אחרי כמה ימים ואוטובוס אחד, הבנתי שבסעיף ה"סתמים" זייפתי ובגדול. אני מודה בפניכם בבושה כי "סתמים" לא מופיעים לאחרונה בתפריט חיי...

מחלקת ה"סתמים" שלי הלכה ונעלמה ככל שנשאבתי למרוץ החיים – עבודה, בית, ילדים, הורים, עבודה, עבודה, עבודה! לאן נעלמו כל "הסתמים" שלי?" ואתם יודעים מה הכי מפחיד? שהבנתי שאני גם לא ממש זוכרת איך עושים "סתמים" – מתי בפעם האחרונה קניתי לעצמי שרשרת וצמיד מסוכריות? מתי בפעם האחרונה הלכתי לשחייה לילית בבריכה ככה סתם? מתי בפעם האחרונה שיחקתי באבל'ס או סוליטייר? מתי בפעם האחרונה השתוללתי על קנבס נקי עם צבעי אקריליק משגעים? מתי בפעם האחרונה… נסעתי באוטובוס?". כל מיני דברים כאלה שאני עושה כמו ילדה, מרוכזת בהם לחלוטין, כיף לי ואני לא עסוקה ב"מה לא הספקתי", ו"מה יש לי עוד לעשות?"… וגם אם יוצא לי לעשות לפעמים "סתמים", הם תמיד "על הדרך", "תוך כדי" – סוג של פינוקים קטנים שממתיקים את המרוץ אחר השד יודע מה, אבל לא יותר מזה.

"תודעת אושר זה לדייק בכל יום עוד קצת את החיים" – זוהי משנתי, זה מסע חיי… כאן הבנתי שיש לי הזדמנות לדיוק! כלומר, להסיר את קורי העכביש מערוץ ה"סתמים" שלי במוח על ידי עשייה ממוקדת, שכולה בשליטתי!

וכך התחלתי לתרגל "סתמים". בהתחלה לא היה לי פשוט, אבל מיום ליום זה השתכלל והתדייק לו מעצמו. השקעתי ביומן פשוט וידידותי, קישטתי אותו בתמונה שלי מהילדות (כדי להיזכר) והתחלתי למלא כל יום את ה"סתם היומי" שלי.  מיום ליום "ערוץ הסתמים" שלי במוח פעל חלק יותר, החיוך התמים חזר לפנים והרגשתי שוב, לרגע, ילדה קטנה ושובבה… תחושה מרוממת שמזמן שכחתי איך היא מרגישה… אושר!

תודה לאוטו המקרטע, לאוטובוס המפתיע ובעיקר לסיגל שהאירה את חיי לרגע!