בערב יום השואה כתבתי פוסט קצר בן שלוש שורות. חשבתי שהוא מדויק והרגשתי שהוא נוגע, וכשטקסט משרה בי תחושה הוליסטית שכזאת, הוא עולה לרשת. אז העליתי.
קסם המילים ועגלגלות המשפט כבשו את ליבי. בימים מיוחדים אלה של קורונה, בין יום השואה ליום הזיכרון, אני מנסה להבין מה באמת חשוב לזכור ולשמר מהתקופה הזאת, שמתרחשת בהווה, אך בעוד זמן קצר תכנס לספרי ההיסטוריה.
וכאילו ללא קשר, הכנתי באותו הזמן מדריך מקצועי בנושא פוסט-טראומה לתלמידי המאמנים והמטפלים, ואז התרחש המפנה. הבנתי כי לשורות היפות שכתבתי אין אחיזה במציאות. וקסמן נובע לא מאמת גדולה אלא דווקא משום שהן מבטאות תקווה פנימית נאיבית שאין בה קמצוץ תוחלת. על מי אני עובדת? הרי מן המפורסמות הוא שאנחנו מתקשים לנהל את הזיכרונות שלנו!
המוח של כולנו (גם בגרסאות הבסיסיות ביותר) מגיע עם אתרי אחסון מובנים, עצומים בגודלם. כל חוויה, ניחוח, שיחה, תמונה או צליל שאתם חווים נצרבים מיד כזיכרון ומאופסנים אחד על גבי השני (כרונולוגית) באתר ייעודי. כל זיכרון חדש 'דוחק' את קודמו כלפי מטה וכך מתהוות אינספור ערמות בנות אינספור רבדים של זיכרונות דחוקים. שיטת אחסון זו - משוכללת ככל שהיא – מקשה מאוד על המחסנאי בבואו לאחזר את המידע או להעלות למודעותו פריט מסוים על פי רצונו.
חשבו כמה פעמים חיפשתם שם של רחוב, שם של מישהו, ציטוט שנורא חשוב לכם למחזר, ו... נאדה. כלום. גורנישט. חושך. והנה, שבועיים אחרי, בעקבות משהו ששמעתם או הרחתם או ראיתם - פוף, הזיכרון עולה מתהומות הנשייה.
ואלה נפלאות המוח: מצד אחד הוא מחסן גיבוי מושלם. כל זיכרון חקוק לנצח במרתפיו ולמעשה אין כל אפשרות לשכוח דבר. מצד שני הוא בעייתי. הוא גם מחליט עבורנו מה נזכור ומתי וגם רגיש לגירויים חיצוניים, וכשאירוע שרירותי חיצוני מדליק אותו הוא מעלה לתודעה זיכרונות על פי שיקול דעתו.
איך עובד המנגנון?
כל חוויה נצרבת קודם למשך כמה שניות כזיכרון חושי. אחר כך היא שוהה במשך כמה שעות בזיכרון לטווח קצר שמאופיין במגבלת מקום (כמו דיסק-און-קי) ועל כן הופכת לבסוף לזיכרון לטווח ארוך (כמו שרת ללא מגבלת אחסון) ונשארת שם לנצח.
האם אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרונות שלנו?
אני זוכרת את עצמי בת שנה, מדדה בבית עם חיתול עד הברכיים ומכרסמת בשתי שיני ארנב זעירות פולק'ע עוף שאני אוחזת ביד. האם זה באמת זיכרון שלי, או שמא זה זיכרון שהושתל בי על ידי אימא שלי שסיפרה את הסיפור לפחות אלף פעמים בנוכחותי.
צבע החיתול, היד האוחזת בפולק'ע, שיניים של ארנב...? היא מעולם לא ירדה לפרטים האלה, אבל אני רואה אותם... האם השלמתי את התמונה בעצמי? האם הזיכרון המלא אליו לא הייתי מודעת נשתמר בזכות הסיפורים של אמא שלי?
כנראה שלעולם לא אדע. ויתכן שגם וגם. מתאים לי לעבד את האינפורמציה כך שיהיה לי נעים להביט בה בבגרותי ולהיות גאה בעצמאות שהפגנתי כבר בגיל שנה.
אבל אני רוצה לדעת יותר מזה ולשם כך מבדילה בין שלושה ערוצי זיכרונות:
1. הנקיים לגמרי. והם מעטים. זיכרונות שלא נעשה בהם שימוש מאז שאוחסנו, העולים במקרה כאסוציאציה לאירוע שרירותי. אז אנחנו אומרים לעצמנו: "מאיפה זה בא? לא זכרתי את זה..."
2. המעובדים במו ידינו. זיכרונות שאנו שבים ונוגעים בהם, משנים בהם צבעים, ריח, משמעות ואפילו טקסטים, ואת החוויה המעודכנת מכניסים בחזרה למחסן עד לפעם הבאה. (יש זיכרונות שאנחנו מעבדים לטוב על מנת להגן על עצמנו, ויש זיכרונות שאנחנו מעבדים לרע כדי לנקום, להכאיב לעצמנו, להלקות את עצמנו... לרוב אלה זיכרונות של אגו שנפגע).
3. הקולקטיביים. החמקמקים מכולם... ההיסטוריה שנכתבה בידי אנשים ומושתלת במוחנו. על הזיכרון הזה אין לנו שליטה בכלל, לעולם לא נדע מה באמת היה. לטוב ולרע.
בעוד שהזיכרונות הנקיים - מצדיקים את שמם ועל כן מחוץ למשחק, והזיכרונות החיצוניים הקולקטיביים - שווקו לתודעתנו ועל כן חסינים מפני התערבותנו, ערוץ הזיכרונות המעובדים על ידנו הוא היחיד שבשליטתנו. אני מניחה שרבים מכם עושים בו שימוש לטובתכם, גם אם לא במודע.
קוראים לזה טיפוח 'זיכרון חיצוני אישי'.
כמו שספריות וארכיוני סרטים ומהדורות חדשות בוחרים עבורנו ומקבעים 'זיכרון חיצוני קולקטיבי', כך כולנו מתחזקים 'זיכרון חיצוני אישי' בדמות - אלבומי תמונות, סרטונים, הקלטות, יומן פרטי, חפצים, מזכרות וכו' המשמשים כמפתח למחסן הזיכרונות. אלה הם מעוררי הזיכרון שעושים עבודה נהדרת כשאנו מבקשים להתחבר, לשלוף ולהציף חומרים מאפלולית מרתפי התודעה.
מי שרוצה להשיג שליטה בזיכרונות, לפחות באופן חלקי, פוגש כאן הזדמנות. ככל שמפתחות הזיכרון החיצוני האישי מטופחים יותר - כך יגדל בעתיד הסיכוי ליהנות מההיסטוריה, זו שמתרחשת בימים אלה בהווה.
וכאן אני מגיעה לצו השעה!
בחלוף המגיפה הזאת כולנו נחווה פוסט-טראומה. יש שיחוו אותה במצבה הפתולוגי הקשה והמתמשך ויהיו זקוקים לעזרה, יש שיחוו אותה יותר קל אך לאורך זמן, ויש שיחוו פוסט-טראומה-לייט.
לטובת ההחלמה שתבוא אחר-כך חשוב עכשיו יותר מאי פעם לייצר זיכרונות טובים. ולא רק במחשבות (שהן חמקמקות) אלא באמצעות כתיבה. החזיקו ליד המיטה מחברת ומדי יום כתבו בה לפחות חמישה זיכרונות טובים מאותו היום. למתקדמים - השתדלו לעבד בצורה מיטיבה גם את החוויות הפחות נעימות.
כתבו בפירוט, הוסיפו רגשות חיוביים וצבעים נעימים, השתמשו בדמיון. עם סיום הכתיבה קראו לעצמכם בקול והקפידו לשמור את המחברת לשימוש חוזר - היא הזיכרון החיצוני שלכם... היא המפתח למחסן.
ככל שתצברו חוויות מטופחות יותר בימים אלה, חווית הקורונה תיחרט בכם לאחר סיומה כמיטיבה יותר, ואתם תחזרו לשגרה נפשית בריאה ביום שאחרי.
המוח הוא המחסנאי, אבל אתם המנכ"ל של כל הסיפור הזה! היו טובים עם עצמכם.
____________________
להיכרות עומק עם נפלאות המוח הפלסטי ולתרומתו הישירה להצלחת כל אימון, בהתמחות ב'אימון לתודעת אושר'
שנזכור מה שחשוב לא לשכוח
שנשכח מה שלא חשוב לזכור
אז, היום ולתמיד!
קסם המילים ועגלגלות המשפט כבשו את ליבי. בימים מיוחדים אלה של קורונה, בין יום השואה ליום הזיכרון, אני מנסה להבין מה באמת חשוב לזכור ולשמר מהתקופה הזאת, שמתרחשת בהווה, אך בעוד זמן קצר תכנס לספרי ההיסטוריה.
וכאילו ללא קשר, הכנתי באותו הזמן מדריך מקצועי בנושא פוסט-טראומה לתלמידי המאמנים והמטפלים, ואז התרחש המפנה. הבנתי כי לשורות היפות שכתבתי אין אחיזה במציאות. וקסמן נובע לא מאמת גדולה אלא דווקא משום שהן מבטאות תקווה פנימית נאיבית שאין בה קמצוץ תוחלת. על מי אני עובדת? הרי מן המפורסמות הוא שאנחנו מתקשים לנהל את הזיכרונות שלנו!
המוח של כולנו (גם בגרסאות הבסיסיות ביותר) מגיע עם אתרי אחסון מובנים, עצומים בגודלם. כל חוויה, ניחוח, שיחה, תמונה או צליל שאתם חווים נצרבים מיד כזיכרון ומאופסנים אחד על גבי השני (כרונולוגית) באתר ייעודי. כל זיכרון חדש 'דוחק' את קודמו כלפי מטה וכך מתהוות אינספור ערמות בנות אינספור רבדים של זיכרונות דחוקים. שיטת אחסון זו - משוכללת ככל שהיא – מקשה מאוד על המחסנאי בבואו לאחזר את המידע או להעלות למודעותו פריט מסוים על פי רצונו.
חשבו כמה פעמים חיפשתם שם של רחוב, שם של מישהו, ציטוט שנורא חשוב לכם למחזר, ו... נאדה. כלום. גורנישט. חושך. והנה, שבועיים אחרי, בעקבות משהו ששמעתם או הרחתם או ראיתם - פוף, הזיכרון עולה מתהומות הנשייה.
ואלה נפלאות המוח: מצד אחד הוא מחסן גיבוי מושלם. כל זיכרון חקוק לנצח במרתפיו ולמעשה אין כל אפשרות לשכוח דבר. מצד שני הוא בעייתי. הוא גם מחליט עבורנו מה נזכור ומתי וגם רגיש לגירויים חיצוניים, וכשאירוע שרירותי חיצוני מדליק אותו הוא מעלה לתודעה זיכרונות על פי שיקול דעתו.
איך עובד המנגנון?
כל חוויה נצרבת קודם למשך כמה שניות כזיכרון חושי. אחר כך היא שוהה במשך כמה שעות בזיכרון לטווח קצר שמאופיין במגבלת מקום (כמו דיסק-און-קי) ועל כן הופכת לבסוף לזיכרון לטווח ארוך (כמו שרת ללא מגבלת אחסון) ונשארת שם לנצח.
האם אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרונות שלנו?
אני זוכרת את עצמי בת שנה, מדדה בבית עם חיתול עד הברכיים ומכרסמת בשתי שיני ארנב זעירות פולק'ע עוף שאני אוחזת ביד. האם זה באמת זיכרון שלי, או שמא זה זיכרון שהושתל בי על ידי אימא שלי שסיפרה את הסיפור לפחות אלף פעמים בנוכחותי.
צבע החיתול, היד האוחזת בפולק'ע, שיניים של ארנב...? היא מעולם לא ירדה לפרטים האלה, אבל אני רואה אותם... האם השלמתי את התמונה בעצמי? האם הזיכרון המלא אליו לא הייתי מודעת נשתמר בזכות הסיפורים של אמא שלי?
כנראה שלעולם לא אדע. ויתכן שגם וגם. מתאים לי לעבד את האינפורמציה כך שיהיה לי נעים להביט בה בבגרותי ולהיות גאה בעצמאות שהפגנתי כבר בגיל שנה.
אבל אני רוצה לדעת יותר מזה ולשם כך מבדילה בין שלושה ערוצי זיכרונות:
1. הנקיים לגמרי. והם מעטים. זיכרונות שלא נעשה בהם שימוש מאז שאוחסנו, העולים במקרה כאסוציאציה לאירוע שרירותי. אז אנחנו אומרים לעצמנו: "מאיפה זה בא? לא זכרתי את זה..."
2. המעובדים במו ידינו. זיכרונות שאנו שבים ונוגעים בהם, משנים בהם צבעים, ריח, משמעות ואפילו טקסטים, ואת החוויה המעודכנת מכניסים בחזרה למחסן עד לפעם הבאה. (יש זיכרונות שאנחנו מעבדים לטוב על מנת להגן על עצמנו, ויש זיכרונות שאנחנו מעבדים לרע כדי לנקום, להכאיב לעצמנו, להלקות את עצמנו... לרוב אלה זיכרונות של אגו שנפגע).
3. הקולקטיביים. החמקמקים מכולם... ההיסטוריה שנכתבה בידי אנשים ומושתלת במוחנו. על הזיכרון הזה אין לנו שליטה בכלל, לעולם לא נדע מה באמת היה. לטוב ולרע.
בעוד שהזיכרונות הנקיים - מצדיקים את שמם ועל כן מחוץ למשחק, והזיכרונות החיצוניים הקולקטיביים - שווקו לתודעתנו ועל כן חסינים מפני התערבותנו, ערוץ הזיכרונות המעובדים על ידנו הוא היחיד שבשליטתנו. אני מניחה שרבים מכם עושים בו שימוש לטובתכם, גם אם לא במודע.
קוראים לזה טיפוח 'זיכרון חיצוני אישי'.
כמו שספריות וארכיוני סרטים ומהדורות חדשות בוחרים עבורנו ומקבעים 'זיכרון חיצוני קולקטיבי', כך כולנו מתחזקים 'זיכרון חיצוני אישי' בדמות - אלבומי תמונות, סרטונים, הקלטות, יומן פרטי, חפצים, מזכרות וכו' המשמשים כמפתח למחסן הזיכרונות. אלה הם מעוררי הזיכרון שעושים עבודה נהדרת כשאנו מבקשים להתחבר, לשלוף ולהציף חומרים מאפלולית מרתפי התודעה.
מי שרוצה להשיג שליטה בזיכרונות, לפחות באופן חלקי, פוגש כאן הזדמנות. ככל שמפתחות הזיכרון החיצוני האישי מטופחים יותר - כך יגדל בעתיד הסיכוי ליהנות מההיסטוריה, זו שמתרחשת בימים אלה בהווה.
וכאן אני מגיעה לצו השעה!
בחלוף המגיפה הזאת כולנו נחווה פוסט-טראומה. יש שיחוו אותה במצבה הפתולוגי הקשה והמתמשך ויהיו זקוקים לעזרה, יש שיחוו אותה יותר קל אך לאורך זמן, ויש שיחוו פוסט-טראומה-לייט.
לטובת ההחלמה שתבוא אחר-כך חשוב עכשיו יותר מאי פעם לייצר זיכרונות טובים. ולא רק במחשבות (שהן חמקמקות) אלא באמצעות כתיבה. החזיקו ליד המיטה מחברת ומדי יום כתבו בה לפחות חמישה זיכרונות טובים מאותו היום. למתקדמים - השתדלו לעבד בצורה מיטיבה גם את החוויות הפחות נעימות.
כתבו בפירוט, הוסיפו רגשות חיוביים וצבעים נעימים, השתמשו בדמיון. עם סיום הכתיבה קראו לעצמכם בקול והקפידו לשמור את המחברת לשימוש חוזר - היא הזיכרון החיצוני שלכם... היא המפתח למחסן.
ככל שתצברו חוויות מטופחות יותר בימים אלה, חווית הקורונה תיחרט בכם לאחר סיומה כמיטיבה יותר, ואתם תחזרו לשגרה נפשית בריאה ביום שאחרי.
המוח הוא המחסנאי, אבל אתם המנכ"ל של כל הסיפור הזה! היו טובים עם עצמכם.
____________________
להיכרות עומק עם נפלאות המוח הפלסטי ולתרומתו הישירה להצלחת כל אימון, בהתמחות ב'אימון לתודעת אושר'
