מעברים בזמן
ובמרחב וביניהם
זמן מעבר ומרחב מעבר ובאנגלית TRANSITIONAL TIME ו- TRANSITIONAL SPACE הם מקדמי שינוי המתחוללים במרחב, בזמן או בשניהם, בהם האדם נע ומחליף פיזית וממשית ומנטאלית ורגשית תפקידים ומעמד. במעבר תמיד יש אלמנט של פרידה שבו אדם עוזב מאחוריו מצב קיים ומוכר כדי להיערך לקראת מצב חדש.
טקס האירוסין מהווה דוגמא לזמן מעבר הקיים בחברות מסורתיות משלנו והמיועד בעיקר לאפשר לבני הזוג העתידיים להיפרד בהדרגה ממצב של רווקים ועצמאים ולהתכונן נפשית ורגשית למעמד של זוג נשוי בעתיד, המחויב זה לזו ולמסגרת המשפחתית. במצבים מסוימים, יתכן גם מרחב מעבר בו שבני הזוג המאורסים (או לא) חיים בצוותא טרם הנישואין ובוחנים באופן ממשי (או כך לפחות, הם מאמינים) את התאמתם הזוגית. חברות מסורתיות, כמו זו החרדית, מקפידות לקיים את טקסי זמן המעבר, אך מונעות בקנאות כל מרחב מעבר.
טקס בר המצווה - הוא זמן מעבר מובהק שנוספים לו גם אלמנטים של מרחב מעבר ובראשם העלייה לתורה בבית הכנסת - אשר הופכים את הנער, לפחות מבחינה הלכתית, לגבר. מנהג השבעה הוא מערכת טקסית אשר אמורה לאפשר לשכול להיפרד, לעבד את אובדנו, ולהרגילו בהדרגה, תוך כדי שימוש בעיקר בזמן מעבר אך גם בסיוע שינויים במרחב ( כגון ישיבה על הרצפה, כיסוי מראות ואביזרי בידור) למעמד החדש שלו.
היציאה לחופשה בחו"ל, או בארץ, היא דוגמא לשילוב המעברים בזמן ובמרחב. השינוי המרחבי של הנוף, המגורים בצימר או במלון לצד ניהול זמן השונה מהותית מזה אשר אנחנו רגילים לו בחיינו טרום החופשה – יוצרים את הפרידה מחיי היום-יום , מולידים "ניקוי ראש" ומאפשרים כניסה מתאימה לתפקיד של מטייל ונופש. זו גם כנראה הסיבה לכך שאנשים רבים מצליחים "להירגע" רק בצאתם לחו"ל שכן זמן המעבר המותנה בניתוק מחיי היום-יום מתאפשר להם רק כאשר גלגלי המטוס נחתו אי שם הרחק מן הארץ.
עשויה להיות חפיפה בין המעברים בזמן ובמרחב אך זו אינה מחויבת. כל מעבר במרחב מגדיר גם שינויים בזמן, אך אלה אינם בהכרח מעידים כי התחולל זמן מעבר. בנסיעה ממושכת לעבודה קיים מרחב המעבר ונופי רעננה מתחלפים בערפיח של תל אביב. אך האם גם קיים זמן המעבר? אכן, חלף זמן לא מועט מאז יצאנו מביתנו והגענו למקום העבודה, אבל האם הזמן שחלף מצליח להעביר אותנו מתפקידים של בעל, אב, מאהב, למעמד של עובד? התופעה הנפוצה לפיה שעותיו הראשונות של יום העבודה מוקדשות לא לעבודה אלא להחלפת חוויות מהווי חייהם הפרטיים של העובדים, מעידה כי שינויים במרחב ואפילו בזמן אינם מספיקים כדי לחולל את זמן המעבר ואותם עובדים מסרבים או מתקשים, לעשות את הפרידה הנדרשת.
זמן מעבר, אינו מחייב בהכרח שינויים במרחב ועשוי, ואכן מתרחש לעיתים מזומנות, ללא שינויים שכאלה. השעון מקיש את סיומו של יום העבודה, ואותו עובד אשר ליהג עם עמיתיו בשעותיו בראשונות ביום העבודה, כבר עשה בראש את השינוי. הוא הפסיק לעבוד. " העיפרון נפל לו מהיד". ההקשר המרחבי אמנם נותר כשהיה, אבל העובד כבר נפרד והוא נמצא "הרחק" ממקום העבודה.
אני נמנה עם מוקיריו של מוסד עתיק יומין שמשלב בצורה מושלמת את המעברים במרחב ובזמן ומאפשר לעובדים להתנקות מטרדות היום ויוצר עבורם את התנאים להגיע לביתם עם "ראש אחר" המתאים לסיטואציה הביתית. מדובר בפאב הבריטי שבו עוצר העובד, המסיים את יום עבודתו, ללגום שתיים-שלוש כוסות בירה מקציפות, לדון בטרדות העבודה המתמוססות באדי האלכוהול עם חברים לצרה, לנקות את הראש ולצאת הביתה. כמובן שהעיקרון קורס אם אותן שתיים-שלוש כוסות הופכות לשמונה-עשר וזמן המעבר מעביר את השותה ממעמד של עובד פיכח, המתכנן את פעמיו הביתה לזה של שתיין חסר אחריות וכיוון.
מעברי זמן ומרחב והשלכותיהם לתחום האימון
מעברי זמן בין מצב מצוי לרצוי
המעבר בזמן הוא אחד הכלים המרכזיים באימון, כאשר המעבר במרחב משמש כאלמנט מסייע. האם חזונו של המתאמן המתגבש בתהליך האימון אינו תלוי ביכולת המתאמן לבצע קפיצה מנטאלית מן הזמן הקיים לזמן עתידי ולתוצאה עתידית אליהם הוא מכוון ? האם ניתן להשיג אימון אפקטיבי ללא המעבר הנדרש בזמן? האם מתאמן "התקוע" בזמן הקיים מסוגל לעשות את השינוי הנדרש להצלחה? ההצלחה באימון היא זו המשחררת את המתאמן מכבלי המצב המצוי, שהם הסיבה שבגללה בחר להגיע לאימון, כדי לאפשר לו לנסוק לשמיים, לזמן אחר ומרוחק להגדרת המצב הרצוי שבו הוא חפץ להיות. במילים אחרות, המתאמן חייב לרצות להיפרד מתוצאות העבר, מן החסמים המכשילים אותו, מן ההרגלים שאולי שירתו אותו בעבר, אך מעכבים אותו כיום, והוא מתרפק אליהם כמו אל שמיכת ביטחון - כדי להתקדם לקראת החזון שלו.
תפקידו של המאמן הוא לאתגר את המתאמן, לשלוף אותו מאזור הנוחות שלו, לסייע לו להתקדם רגשית ותוצאתית לקראת המצב החדש. ונשאלת השאלה האם ניתן במסגרת האימון להפעיל עזרים וכלים אשר יסייעו ליצירת המעברים בזמן ההכרחיים לתוצאה הרצויה?
השימוש בטקסים לעורר ולהגביר את המעברים הרצויים
האימון, לפחות זה שאני אמון עליו, מתבסס על חשיבה תוצאתית כעמוד התווך העיקרי שלו והוא מנסה להתרחק כמו מאש מכל סממן של התנהגות שאינה מונעת רציונאלית. עם זאת, גם הגישה התוצאתית לאימון גורסת כי תנאי הכרחי להתקדמות היא התחברות רגשית של המתאמן לתהליך האימון והתחברות רגשית זו ניתן לעודד על ידי שימוש באלמנטים אשר יסייעו ליצור ולתחזק את המעברים הרצויים.
כוונתי היא ליצירת סביבה נפרדת, מאופיינת בכללי הזמן והמרחב שלה, המכילה דפוסים טקסיים אופייניים לה המגדירים אותה כשונה מהותית מסביבתו הרגילה של המתאמן. הטקסים מסמנים ומסמלים את דרכו של האדם בחיים ומדוע שלא נעשה בהם שימוש כדי לסמן את התקדמותו של המתאמן בתהליך האימון? אחרי הכול, האימון הוא טקס בעצמו בהיותו מעבר זמן המתחולל במרחב מוגדר, משותף למאמן ומתאמן, שבו המתאמן מספר למאמן את סיפור חייו, מציין הישגים וכישלונות, טווה את חזונו ושאיפותיו, מהרהר במה שהבין ולמד, מתחייב למשימות וליעדים לעצמו ולאחרים ועוקב באופן שוטף אחר מסלול התקדמותו.
באימון ישנם טקסי זמן מעבר למכביר החל מן העובדה שהוא מתקיים באופן קבוע ובמועדים מוגדרים מראש. בדומה "לסידור הראש" לחופשה, הידיעה כי הפגישה מתקיימת במועדים קבועים, להם יכול המתאמן לצפות וביכולתו להיערך לקראתם, מאפשרת לו לדעתי להיכנס ביתר קלות לתפקידו של המתאמן. בדומה למתאמן בחדר כושר המחמם את שריריו ונכנס למצב מנטאלי מתאים לפני שהוא ניגש להרמת המשקולות הכבדים, גם המתאמן אצלנו, "מתחמם" לקראת הכניסה לאימון. "חימום" דומה נדרש גם למאמן האמור לשחרר את עצמו מעיסוקיו העצמיים ולהיערך למפגש התובע את התמקדותו המוחלטת במתאמן שלו.
קיימים טקסי כניסה לאימון וטקסי פרידה מן האימון. יש לי ידידה המשלבת אימון בטיפולי מים וכניסתו של המתאמן לאימון מתבצע דרך הטבילה בבריכה. אצלי למשל, באופן שכלל לא תכננתי, כל מתאמן חייב לעבור "מבחן כניסה" אצל כלבי (שלצערי נפטר לפני כחצי שנה) ולמדתי לזהות כי ברוב המקרים, מספר דקות של התעסקות עם הכלב האוהב, מרגיעות את המתאמן (ואת הכלב) ומאפשרים כניסה נינוחה יותר לאימון. באימון עצמו - ניתן למשל לדמות את האימון ל"מיכל" ולהזמין את המתאמן "לרוקן" את המיכל בתחילת כל אימון, מהדברים אשר העסיקו אותו מאז הפגישה האחרונה. לאחר מכן, המתאמן מוזמן "למלא" את "המיכל" באותם נושאים ותחומים שבהם הוא מעוניין לעסוק בפגישה הנוכחית. ניתן "לחגוג" כל הישג ממשי של המתאמן על ידי הענקת תשורה קטנה וכן ניתן גם לחלק תזכורות פיזיות למשימות לפגישות הבאות. ומה באשר למתאמן אשר השיל מעצמו הרגל מעכב או התפטר מחסם מעיק? האם זו לא סיבה למסיבה ה"מבקשת" טקס אשר יכיר בהצלחת המתאמן ויסייע לקבע את ההרגל החדש? יש משמעות רבה גם לפרידה מן המתאמן בתום האימון . כיצד מסכמים את האימון, כיצד מלווים את המתאמן, היכן נפרדים ממנו, מה הדבר האחרון שהוא שומע מהמאמן מידי שבוע לפני שהוא נפרד?
אבל האימון לא נדרש רק לזמן מעבר אלא גם לסממנים של מרחב מעבר שבו המתאמן מרגיש משוחרר מטרדותיו הרגילות, מחויב לדפוס התנהגות שונה, לפתיחות שאולי אינו מגלה במסגרותיו הרגילות כדי ליצור את המעבר המוצלח בזמן. תורת ה FENG SHUI –מושתתת על אמנות השימוש בהקשר, העיצוב והצבעים ליצירת סביבה פונקציונאלית, יפה ומקדמת. מדוע לא באימון? האם לא רצוי לקיים את האימון במרחב השונה מזה שבו מנהל המתאמן את חייו הרגילים. מבלי להידרש לגישה "פסיכולוגיסטית" באימון, אני מציע ליצור בדומה לחלל המרחבי המתוכנן והמוקפד הקיים אצל הפסיכולוג, מרחב מאופיין, מוגן ו"אימוני" אשר הכניסה אליו והשהייה בו תקדמנה את מטרות האימון. מתאמנת אשר סיימה תהליך אימון עמי שנערך בשני מרחבים שונים, ציינה במפורש בשיחת הפרידה והסיכום כי כאשר האימון נערך בביתי, בניגוד למרחב השני, היא הגיעה בציפייה גדולה יותר לאימון ועיצובו של החדר והמסגרת הביתית סייעו לה להיפתח, לשתף ולהתקדם.
"למתוח" את האימון ולהבטיח שלא יהפוך לאי תרבותי
אבל אליה וקוץ בה. יישום קפדני מדי של מעברי הזמן והמרחב באימון, עלול ליצור מצב שבו המתאמן יראה באימון מעין "אי תרבותי". בהיותו "באי" הוא מונע על ידי תשוקה לשינוי ומעורב בתהליך דינאמי, מעורר וממוקד תוצאות, אך פעם שהוא עוזב את "אי" האימון, טרדות היום והרגליו הקיימים מאיימים על התחברותו הרגשית לתהליך ומערערים את מחויבותו לתוצאות האימון. כדי לצמצם בסיכונים אלה המאמן חייב ליצור מערכת של "תחזוקה" המושתתת על מנגנונים אשר מרחיבים את האימון, "מותחים" אותו בין הפגישות ומבטיחים שמה שנוצר ונבנה בפגישת האימון ישרוד את ההתנגשות עם עולמו החיצוני של המתאמן (עד שיהפוך להיות חלק אינטגראלי מחייו).
אני נוהג לשלוח למתאמן, לאחר כל פגישה, סיכום קצר המתייחס לעיקרי הפגישה, מציג בו את התובנות והתהיות שעלו בה, ומבקש את התייחסותו של המתאמן. מבלי להיות נודניק מוחלט, איני בוחל בהרמת טלפון תקופתית למתאמניי בין מפגשי האימון ופעמים רבות אני מלווה שיחה זו בתזכורות בדוא"ל.
אפשר לקבוע עם המתאמן לשלוח למאמנו, לקראת כל פגישה, שאלון מובנה קצר שבו המתאמן מגדיר מה היו ההצלחות שלו במהלך השבוע שחלף, אלו הישגים הוא מונה, באלו יעדים עמד, מהם הקשיים או הטרדות שנתקל בהם ומהם הנושאים שמעסיקים אותו ולהם היה מעוניין להתייחס בפגישה הקרובה.
כאן המקום גם לציין כי ביצוע המשימות שהוסכמו בין המאמן למתאמן משמש אף הוא כמכניזם ל"מתיחת" האימון מעבר לטקס השבועי הקבוע.
זמן מעבר ומרחב מעבר ובאנגלית TRANSITIONAL TIME ו- TRANSITIONAL SPACE הם מקדמי שינוי המתחוללים במרחב, בזמן או בשניהם, בהם האדם נע ומחליף פיזית וממשית ומנטאלית ורגשית תפקידים ומעמד. במעבר תמיד יש אלמנט של פרידה שבו אדם עוזב מאחוריו מצב קיים ומוכר כדי להיערך לקראת מצב חדש.
טקס האירוסין מהווה דוגמא לזמן מעבר הקיים בחברות מסורתיות משלנו והמיועד בעיקר לאפשר לבני הזוג העתידיים להיפרד בהדרגה ממצב של רווקים ועצמאים ולהתכונן נפשית ורגשית למעמד של זוג נשוי בעתיד, המחויב זה לזו ולמסגרת המשפחתית. במצבים מסוימים, יתכן גם מרחב מעבר בו שבני הזוג המאורסים (או לא) חיים בצוותא טרם הנישואין ובוחנים באופן ממשי (או כך לפחות, הם מאמינים) את התאמתם הזוגית. חברות מסורתיות, כמו זו החרדית, מקפידות לקיים את טקסי זמן המעבר, אך מונעות בקנאות כל מרחב מעבר.
טקס בר המצווה - הוא זמן מעבר מובהק שנוספים לו גם אלמנטים של מרחב מעבר ובראשם העלייה לתורה בבית הכנסת - אשר הופכים את הנער, לפחות מבחינה הלכתית, לגבר. מנהג השבעה הוא מערכת טקסית אשר אמורה לאפשר לשכול להיפרד, לעבד את אובדנו, ולהרגילו בהדרגה, תוך כדי שימוש בעיקר בזמן מעבר אך גם בסיוע שינויים במרחב ( כגון ישיבה על הרצפה, כיסוי מראות ואביזרי בידור) למעמד החדש שלו.
היציאה לחופשה בחו"ל, או בארץ, היא דוגמא לשילוב המעברים בזמן ובמרחב. השינוי המרחבי של הנוף, המגורים בצימר או במלון לצד ניהול זמן השונה מהותית מזה אשר אנחנו רגילים לו בחיינו טרום החופשה – יוצרים את הפרידה מחיי היום-יום , מולידים "ניקוי ראש" ומאפשרים כניסה מתאימה לתפקיד של מטייל ונופש. זו גם כנראה הסיבה לכך שאנשים רבים מצליחים "להירגע" רק בצאתם לחו"ל שכן זמן המעבר המותנה בניתוק מחיי היום-יום מתאפשר להם רק כאשר גלגלי המטוס נחתו אי שם הרחק מן הארץ.
עשויה להיות חפיפה בין המעברים בזמן ובמרחב אך זו אינה מחויבת. כל מעבר במרחב מגדיר גם שינויים בזמן, אך אלה אינם בהכרח מעידים כי התחולל זמן מעבר. בנסיעה ממושכת לעבודה קיים מרחב המעבר ונופי רעננה מתחלפים בערפיח של תל אביב. אך האם גם קיים זמן המעבר? אכן, חלף זמן לא מועט מאז יצאנו מביתנו והגענו למקום העבודה, אבל האם הזמן שחלף מצליח להעביר אותנו מתפקידים של בעל, אב, מאהב, למעמד של עובד? התופעה הנפוצה לפיה שעותיו הראשונות של יום העבודה מוקדשות לא לעבודה אלא להחלפת חוויות מהווי חייהם הפרטיים של העובדים, מעידה כי שינויים במרחב ואפילו בזמן אינם מספיקים כדי לחולל את זמן המעבר ואותם עובדים מסרבים או מתקשים, לעשות את הפרידה הנדרשת.
זמן מעבר, אינו מחייב בהכרח שינויים במרחב ועשוי, ואכן מתרחש לעיתים מזומנות, ללא שינויים שכאלה. השעון מקיש את סיומו של יום העבודה, ואותו עובד אשר ליהג עם עמיתיו בשעותיו בראשונות ביום העבודה, כבר עשה בראש את השינוי. הוא הפסיק לעבוד. " העיפרון נפל לו מהיד". ההקשר המרחבי אמנם נותר כשהיה, אבל העובד כבר נפרד והוא נמצא "הרחק" ממקום העבודה.
אני נמנה עם מוקיריו של מוסד עתיק יומין שמשלב בצורה מושלמת את המעברים במרחב ובזמן ומאפשר לעובדים להתנקות מטרדות היום ויוצר עבורם את התנאים להגיע לביתם עם "ראש אחר" המתאים לסיטואציה הביתית. מדובר בפאב הבריטי שבו עוצר העובד, המסיים את יום עבודתו, ללגום שתיים-שלוש כוסות בירה מקציפות, לדון בטרדות העבודה המתמוססות באדי האלכוהול עם חברים לצרה, לנקות את הראש ולצאת הביתה. כמובן שהעיקרון קורס אם אותן שתיים-שלוש כוסות הופכות לשמונה-עשר וזמן המעבר מעביר את השותה ממעמד של עובד פיכח, המתכנן את פעמיו הביתה לזה של שתיין חסר אחריות וכיוון.
מעברי זמן ומרחב והשלכותיהם לתחום האימון
מעברי זמן בין מצב מצוי לרצוי
המעבר בזמן הוא אחד הכלים המרכזיים באימון, כאשר המעבר במרחב משמש כאלמנט מסייע. האם חזונו של המתאמן המתגבש בתהליך האימון אינו תלוי ביכולת המתאמן לבצע קפיצה מנטאלית מן הזמן הקיים לזמן עתידי ולתוצאה עתידית אליהם הוא מכוון ? האם ניתן להשיג אימון אפקטיבי ללא המעבר הנדרש בזמן? האם מתאמן "התקוע" בזמן הקיים מסוגל לעשות את השינוי הנדרש להצלחה? ההצלחה באימון היא זו המשחררת את המתאמן מכבלי המצב המצוי, שהם הסיבה שבגללה בחר להגיע לאימון, כדי לאפשר לו לנסוק לשמיים, לזמן אחר ומרוחק להגדרת המצב הרצוי שבו הוא חפץ להיות. במילים אחרות, המתאמן חייב לרצות להיפרד מתוצאות העבר, מן החסמים המכשילים אותו, מן ההרגלים שאולי שירתו אותו בעבר, אך מעכבים אותו כיום, והוא מתרפק אליהם כמו אל שמיכת ביטחון - כדי להתקדם לקראת החזון שלו.
תפקידו של המאמן הוא לאתגר את המתאמן, לשלוף אותו מאזור הנוחות שלו, לסייע לו להתקדם רגשית ותוצאתית לקראת המצב החדש. ונשאלת השאלה האם ניתן במסגרת האימון להפעיל עזרים וכלים אשר יסייעו ליצירת המעברים בזמן ההכרחיים לתוצאה הרצויה?
השימוש בטקסים לעורר ולהגביר את המעברים הרצויים
האימון, לפחות זה שאני אמון עליו, מתבסס על חשיבה תוצאתית כעמוד התווך העיקרי שלו והוא מנסה להתרחק כמו מאש מכל סממן של התנהגות שאינה מונעת רציונאלית. עם זאת, גם הגישה התוצאתית לאימון גורסת כי תנאי הכרחי להתקדמות היא התחברות רגשית של המתאמן לתהליך האימון והתחברות רגשית זו ניתן לעודד על ידי שימוש באלמנטים אשר יסייעו ליצור ולתחזק את המעברים הרצויים.
כוונתי היא ליצירת סביבה נפרדת, מאופיינת בכללי הזמן והמרחב שלה, המכילה דפוסים טקסיים אופייניים לה המגדירים אותה כשונה מהותית מסביבתו הרגילה של המתאמן. הטקסים מסמנים ומסמלים את דרכו של האדם בחיים ומדוע שלא נעשה בהם שימוש כדי לסמן את התקדמותו של המתאמן בתהליך האימון? אחרי הכול, האימון הוא טקס בעצמו בהיותו מעבר זמן המתחולל במרחב מוגדר, משותף למאמן ומתאמן, שבו המתאמן מספר למאמן את סיפור חייו, מציין הישגים וכישלונות, טווה את חזונו ושאיפותיו, מהרהר במה שהבין ולמד, מתחייב למשימות וליעדים לעצמו ולאחרים ועוקב באופן שוטף אחר מסלול התקדמותו.
באימון ישנם טקסי זמן מעבר למכביר החל מן העובדה שהוא מתקיים באופן קבוע ובמועדים מוגדרים מראש. בדומה "לסידור הראש" לחופשה, הידיעה כי הפגישה מתקיימת במועדים קבועים, להם יכול המתאמן לצפות וביכולתו להיערך לקראתם, מאפשרת לו לדעתי להיכנס ביתר קלות לתפקידו של המתאמן. בדומה למתאמן בחדר כושר המחמם את שריריו ונכנס למצב מנטאלי מתאים לפני שהוא ניגש להרמת המשקולות הכבדים, גם המתאמן אצלנו, "מתחמם" לקראת הכניסה לאימון. "חימום" דומה נדרש גם למאמן האמור לשחרר את עצמו מעיסוקיו העצמיים ולהיערך למפגש התובע את התמקדותו המוחלטת במתאמן שלו.
קיימים טקסי כניסה לאימון וטקסי פרידה מן האימון. יש לי ידידה המשלבת אימון בטיפולי מים וכניסתו של המתאמן לאימון מתבצע דרך הטבילה בבריכה. אצלי למשל, באופן שכלל לא תכננתי, כל מתאמן חייב לעבור "מבחן כניסה" אצל כלבי (שלצערי נפטר לפני כחצי שנה) ולמדתי לזהות כי ברוב המקרים, מספר דקות של התעסקות עם הכלב האוהב, מרגיעות את המתאמן (ואת הכלב) ומאפשרים כניסה נינוחה יותר לאימון. באימון עצמו - ניתן למשל לדמות את האימון ל"מיכל" ולהזמין את המתאמן "לרוקן" את המיכל בתחילת כל אימון, מהדברים אשר העסיקו אותו מאז הפגישה האחרונה. לאחר מכן, המתאמן מוזמן "למלא" את "המיכל" באותם נושאים ותחומים שבהם הוא מעוניין לעסוק בפגישה הנוכחית. ניתן "לחגוג" כל הישג ממשי של המתאמן על ידי הענקת תשורה קטנה וכן ניתן גם לחלק תזכורות פיזיות למשימות לפגישות הבאות. ומה באשר למתאמן אשר השיל מעצמו הרגל מעכב או התפטר מחסם מעיק? האם זו לא סיבה למסיבה ה"מבקשת" טקס אשר יכיר בהצלחת המתאמן ויסייע לקבע את ההרגל החדש? יש משמעות רבה גם לפרידה מן המתאמן בתום האימון . כיצד מסכמים את האימון, כיצד מלווים את המתאמן, היכן נפרדים ממנו, מה הדבר האחרון שהוא שומע מהמאמן מידי שבוע לפני שהוא נפרד?
אבל האימון לא נדרש רק לזמן מעבר אלא גם לסממנים של מרחב מעבר שבו המתאמן מרגיש משוחרר מטרדותיו הרגילות, מחויב לדפוס התנהגות שונה, לפתיחות שאולי אינו מגלה במסגרותיו הרגילות כדי ליצור את המעבר המוצלח בזמן. תורת ה FENG SHUI –מושתתת על אמנות השימוש בהקשר, העיצוב והצבעים ליצירת סביבה פונקציונאלית, יפה ומקדמת. מדוע לא באימון? האם לא רצוי לקיים את האימון במרחב השונה מזה שבו מנהל המתאמן את חייו הרגילים. מבלי להידרש לגישה "פסיכולוגיסטית" באימון, אני מציע ליצור בדומה לחלל המרחבי המתוכנן והמוקפד הקיים אצל הפסיכולוג, מרחב מאופיין, מוגן ו"אימוני" אשר הכניסה אליו והשהייה בו תקדמנה את מטרות האימון. מתאמנת אשר סיימה תהליך אימון עמי שנערך בשני מרחבים שונים, ציינה במפורש בשיחת הפרידה והסיכום כי כאשר האימון נערך בביתי, בניגוד למרחב השני, היא הגיעה בציפייה גדולה יותר לאימון ועיצובו של החדר והמסגרת הביתית סייעו לה להיפתח, לשתף ולהתקדם.
"למתוח" את האימון ולהבטיח שלא יהפוך לאי תרבותי
אבל אליה וקוץ בה. יישום קפדני מדי של מעברי הזמן והמרחב באימון, עלול ליצור מצב שבו המתאמן יראה באימון מעין "אי תרבותי". בהיותו "באי" הוא מונע על ידי תשוקה לשינוי ומעורב בתהליך דינאמי, מעורר וממוקד תוצאות, אך פעם שהוא עוזב את "אי" האימון, טרדות היום והרגליו הקיימים מאיימים על התחברותו הרגשית לתהליך ומערערים את מחויבותו לתוצאות האימון. כדי לצמצם בסיכונים אלה המאמן חייב ליצור מערכת של "תחזוקה" המושתתת על מנגנונים אשר מרחיבים את האימון, "מותחים" אותו בין הפגישות ומבטיחים שמה שנוצר ונבנה בפגישת האימון ישרוד את ההתנגשות עם עולמו החיצוני של המתאמן (עד שיהפוך להיות חלק אינטגראלי מחייו).
אני נוהג לשלוח למתאמן, לאחר כל פגישה, סיכום קצר המתייחס לעיקרי הפגישה, מציג בו את התובנות והתהיות שעלו בה, ומבקש את התייחסותו של המתאמן. מבלי להיות נודניק מוחלט, איני בוחל בהרמת טלפון תקופתית למתאמניי בין מפגשי האימון ופעמים רבות אני מלווה שיחה זו בתזכורות בדוא"ל.
אפשר לקבוע עם המתאמן לשלוח למאמנו, לקראת כל פגישה, שאלון מובנה קצר שבו המתאמן מגדיר מה היו ההצלחות שלו במהלך השבוע שחלף, אלו הישגים הוא מונה, באלו יעדים עמד, מהם הקשיים או הטרדות שנתקל בהם ומהם הנושאים שמעסיקים אותו ולהם היה מעוניין להתייחס בפגישה הקרובה.
כאן המקום גם לציין כי ביצוע המשימות שהוסכמו בין המאמן למתאמן משמש אף הוא כמכניזם ל"מתיחת" האימון מעבר לטקס השבועי הקבוע.
