אובססיה, המכונה לעתים גם מחשבה טורדנית, מתוארת
בהגדרתה המילונית כדבר שנעשה מתוך דחף כפייתי חולני, שאינו ניתן
לשליטה; מחשבה טורדנית שאינה מניחה לאדם; שיגעון לדבר אחד, דיבוק. המונח העברי שקבעה האקדמיה לאובססיה
הוא טֵירָדון, והיא אכן נחווית
כמטרידה וברוב המקרים מעוררת תסכול, חרדה, גועל או רגש שלילי אחר.
מחשבות טורדניות לא זרות למרבית בני האדם. הן הופכות להיות אובססיביות כאשר הן פולשות ושוהות זמן ארוך יותר מאשר מחשבות רגילות, כלומר, צצות ללא שליטה ונמשכות באינטנסיביות, ואופיין, תדירותן, עוצמתן והתמדתן אינה הולמת את 'המציאות החיצונית'. במקרים חמורים יותר, כאשר למחשבה טורדנית מתלווים גם התנהגות כפייתית וטקסים פיזיים או מנטליים, ניתנת אבחנה קלינית של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית - OCD.
קצב החיים בעידן המודרני דוחק בנו, פשוטו כמשמעו, לפתח אובססיביות כלפי מטרות שאנחנו שואפים להשיג, החל מבני זוג וכלה במוצרי צריכה חומריים, והחברה בהתאמה מתייחסת לאובססיה כאמצעי לגיטימי לחלוטין להשגת מטרות אלו. עם זאת, אובססיה מתחילה להיחשב כבעיה שמצריכה טיפול כאשר היא גורמת למצוקה ולקושי בתפקודו של הלוקה בעצמו, ו/או לקשיים במערכות יחסים - כשהיא משפיעה לרעה על סביבתו החברתית (בני זוג, ילדים, הורים, קולגות, חברים ועוד).
מה עושים עם אובססיה באימון/טיפול?
כאשר נראה כי מדובר במקרה פתולוגי יש להפנות את המתאמן/מטופל לטיפול רפואי מוסמך. במקרים מסוימים ניתן לשלב תכנית עבודה אימונית במקביל לעזרה הרפואית לצורך תמיכה בשינוי התנהגותי, כמובן תוך שיתוף פעולה ובתאום מלא. לשם האבחנה המוקדמת נרצה תמיד לבחון תחילה על מה מתבססת התרשמותנו כי מדובר באובססיה, או מהי כוונת המתאמן/מטופל "המאבחן" את עצמו כאובססיבי. רבים מהנעזרים בנו נוטים להדביק לעצמם 'נוצות משוגעים' כשהם מתארים את בעיותיהם כדי להעצים את הקושי מולו הם ניצבים, או כדי לזכות באהדת המאמן/מטפל למצבם, או כדי להצדיק את אוזלת היד שהם מגלים בעצמם לנוכח תופעה שאינה בשליטתם. כך, לעתים קרובות הם מדווחים על "חרדה" כשמדובר בסך הכול בדאגה נורמטיבית, או על "דיכאון" כשהם חווים מצב רוח כללי ירוד. אין להקל ראש בנטייה זו להגזמה, שכן היא טומנת בחובה רווחים, מפוקפקים כמובן, הקשורים בדרך כלל לפחד או לרתיעה של מתאמנים/מטופלים מלטפל בבעייתם.
במקרים בהם מקור התלונה מגיע מסביבתו של המתאמן/מטופל (למשל בן/בת הזוג) נרצה לבקש הסבר והוכחות מחיי היומיום. זאת בשל הנטייה של בני זוג לשפוט לעתים בחומרה יתרה התנהגויות של בני זוגם, ולו בשל העובדה שהם נגועים בהתנהגות זו בעצמם, בבחינת הפוסל במומו...
לאחר שהשתכנענו כי המקרה אינו בגדר פתולוגיה קלינית וכי אין מדובר בניפוח תלונות, נבקש מהמתאמן/מטופל לתאר את החוויה שלו באופן מפורט ככל שניתן. בשלב זה נכוון אותו להתבונן באובססיה מכל זווית שעולה על דעתו: המופעים ותדירותם, מידת השליטה שלו בהופעתם ובהפסקתם, איך הוא מרגיש עם האובססיה שלו? האם ואיך היא משרתת אותו? האם ואיך היא פוגעת בו, ועוד.
התבוננות מקיפה עמוקה וכנה מעין זו תוכל להתרחש במיטבה רק במרחב לא שיפוטי, על כן נבהיר בשלב זה של הברור כי האובססיה היא נטייה, אשר כשלעצמה אינה טובה או רעה. מטרת הברור מעבר לבחינת הקף התופעה ותסמיניה היא להעריך את מידת המוטיבציה של המתאמן/מטופל לשינוי - אם זו בכלל קיימת.
עם סיום ההתבוננות והחקר ניגש לקלף בננה.
נדמה (בהשאלה) את האובססיה לבננה, ונחשוף אותה בשתי משיכות בקליפתה:
קילוף ראשון: האם אני מרגיש/יודע שהאובססיה שלי פוגעת במישהו אחר? אם התשובה חיובית והמתאמן/מטופל חפץ לטפל באובססיה - ניתן להמשיך בעבודה.
קילוף שני: האם אני מרגיש/יודע שהאובססיה שלי פוגעת בי? אם התשובה חיובית והמתאמן/מטופל חפץ לטפל באובססיה - ניתן להמשיך בעבודה.
עתה נותרנו עם בננה אובססיבית חשופה שניתן לאכול:
המתאמן/מטופל מודע לאובססיה שלו, אבל מרגיש אתה ממש בסדר ואינו פוגע באיש. אם לא נצפית פגיעה פנימית או סביבתית, ובהעדר מוטיבציה לשינוי, נציע ונבקש את הסכמתו להניח לאובססיה ולעבור לטפל בסוגיות דחופות אחרות.
איך עובדים עם הקליפות?
חשיבה מאומצת וניתוח לוגי מושכל לא יעזרו למיגור אובססיה. פעמים רבות הלוקה מבין בשכלו כי התנהגותו מעגלית, אינה יצרנית ולא מקדמת אותו ולמרות זאת הוא מתמיד בה ללא יכולת להפסיק, כך שחפירה רציונלית רק תגביר את מצוקתו.
אחת הדרכים ל'שבש' את ההתנהגות הבלתי נמנעת והידועה מראש, היא להוסיף לה אקט קטן, פעולה מיטבית במהותה שיכולה להתחלף בהתאם לסיטואציה ובכפוף ליצירתיות של המתאמן/מטופל. אני מכנה אותה "התוספת שתופסת", והיא מאפשרת התבוננות מחודשת וגמישות התנהגותית שחסרה לאובססיביים. המחשבה הטורדנית כאמור אינה נשלטת, ולכן אין טעם לגייס את השכל לעזרה. גם הרגש לא פנוי לגמרי במצבים כאלה וממילא מוטת השליטה שלנו בו מוגבלת. לכן ניישם את התופסת שתופסת דרך הגוף שבדרך כלל נוח לסור לפקודתנו.
למשל, בכל פעם שלמוחו של המתאמן/מטופל מתגנבת (למעשה, פולשת) מחשבה טורדנית (אשתי מנהלת רומן עם גבר אחר), שבעקבותיה הוא נדחף לעשות פעולה (להציץ/לחטט בטלפון שלה בגנבה), הוא מתבקש לנהוג כרגיל (להציץ בטלפון), ומעתה להוסיף ניגוב במטלית רכה ולהבריק את המסך המוכתם. או למשל, בכל פעם שהוא כועס ומתבטא בגסות הוא מתבקש להוסיף מצמוץ שפתיים או לקום ולהסתחרר במקום. בעקבות התוספת - ההתנהגות כבר אינה אוטומטית, משמעותה משתנה והיא מעניקה ללוקה רגע של נוכחות מודעת. האובססיה שעד כה נחוותה כבלתי נשלטת מועשרת ברובד התנהגותי שמחזיר לידי המתאמן/מטופל במידה מסוימת את השליטה על הסיטואציה, ובכך יכולה להיסלל דרך לשינוי.
ועוד, מאחר והנחנו קודם שדרוש מרחב לא שיפוטי שיאפשר למתאמן/מטופל 'להתעסק' עם האובססיה שלו, הרשינו לעצמנו לא לקבוע אם היא טובה או רעה, ועתה נרצה לשאול אותו אם הוא מזהה עקרונות פעולה חיוביים, בולטים ומוערכים המקופלים בהתנהגות האובססיבית שלו. כוונתנו לעקרונות כמו התמדה (הדרושה כדי לפעול שוב ושוב, לאורך זמן ובתנאים לא נוחים), נחישות (לפעול למרות המחירים הכרוכים במעשה), דבקות במטרה (התגברות על קשיים תוך הסתרה), ויתורים (על קוד מוסרי, על אותנטיות, על ניקיון כפיים), ועוד. וראו זה פלא, אלה בדיוק האיכויות האנושיות להן נזקק המתאמן/מטופל כדי להיגמל מהאובססיה, או לפחות לרסן את מופעיה והשפעתה הרעה, ועם זה ניתן להתחיל לעבוד.
בהצלחה!
מחשבות טורדניות לא זרות למרבית בני האדם. הן הופכות להיות אובססיביות כאשר הן פולשות ושוהות זמן ארוך יותר מאשר מחשבות רגילות, כלומר, צצות ללא שליטה ונמשכות באינטנסיביות, ואופיין, תדירותן, עוצמתן והתמדתן אינה הולמת את 'המציאות החיצונית'. במקרים חמורים יותר, כאשר למחשבה טורדנית מתלווים גם התנהגות כפייתית וטקסים פיזיים או מנטליים, ניתנת אבחנה קלינית של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית - OCD.
קצב החיים בעידן המודרני דוחק בנו, פשוטו כמשמעו, לפתח אובססיביות כלפי מטרות שאנחנו שואפים להשיג, החל מבני זוג וכלה במוצרי צריכה חומריים, והחברה בהתאמה מתייחסת לאובססיה כאמצעי לגיטימי לחלוטין להשגת מטרות אלו. עם זאת, אובססיה מתחילה להיחשב כבעיה שמצריכה טיפול כאשר היא גורמת למצוקה ולקושי בתפקודו של הלוקה בעצמו, ו/או לקשיים במערכות יחסים - כשהיא משפיעה לרעה על סביבתו החברתית (בני זוג, ילדים, הורים, קולגות, חברים ועוד).
מה עושים עם אובססיה באימון/טיפול?
כאשר נראה כי מדובר במקרה פתולוגי יש להפנות את המתאמן/מטופל לטיפול רפואי מוסמך. במקרים מסוימים ניתן לשלב תכנית עבודה אימונית במקביל לעזרה הרפואית לצורך תמיכה בשינוי התנהגותי, כמובן תוך שיתוף פעולה ובתאום מלא. לשם האבחנה המוקדמת נרצה תמיד לבחון תחילה על מה מתבססת התרשמותנו כי מדובר באובססיה, או מהי כוונת המתאמן/מטופל "המאבחן" את עצמו כאובססיבי. רבים מהנעזרים בנו נוטים להדביק לעצמם 'נוצות משוגעים' כשהם מתארים את בעיותיהם כדי להעצים את הקושי מולו הם ניצבים, או כדי לזכות באהדת המאמן/מטפל למצבם, או כדי להצדיק את אוזלת היד שהם מגלים בעצמם לנוכח תופעה שאינה בשליטתם. כך, לעתים קרובות הם מדווחים על "חרדה" כשמדובר בסך הכול בדאגה נורמטיבית, או על "דיכאון" כשהם חווים מצב רוח כללי ירוד. אין להקל ראש בנטייה זו להגזמה, שכן היא טומנת בחובה רווחים, מפוקפקים כמובן, הקשורים בדרך כלל לפחד או לרתיעה של מתאמנים/מטופלים מלטפל בבעייתם.
במקרים בהם מקור התלונה מגיע מסביבתו של המתאמן/מטופל (למשל בן/בת הזוג) נרצה לבקש הסבר והוכחות מחיי היומיום. זאת בשל הנטייה של בני זוג לשפוט לעתים בחומרה יתרה התנהגויות של בני זוגם, ולו בשל העובדה שהם נגועים בהתנהגות זו בעצמם, בבחינת הפוסל במומו...
לאחר שהשתכנענו כי המקרה אינו בגדר פתולוגיה קלינית וכי אין מדובר בניפוח תלונות, נבקש מהמתאמן/מטופל לתאר את החוויה שלו באופן מפורט ככל שניתן. בשלב זה נכוון אותו להתבונן באובססיה מכל זווית שעולה על דעתו: המופעים ותדירותם, מידת השליטה שלו בהופעתם ובהפסקתם, איך הוא מרגיש עם האובססיה שלו? האם ואיך היא משרתת אותו? האם ואיך היא פוגעת בו, ועוד.
התבוננות מקיפה עמוקה וכנה מעין זו תוכל להתרחש במיטבה רק במרחב לא שיפוטי, על כן נבהיר בשלב זה של הברור כי האובססיה היא נטייה, אשר כשלעצמה אינה טובה או רעה. מטרת הברור מעבר לבחינת הקף התופעה ותסמיניה היא להעריך את מידת המוטיבציה של המתאמן/מטופל לשינוי - אם זו בכלל קיימת.
עם סיום ההתבוננות והחקר ניגש לקלף בננה.
נדמה (בהשאלה) את האובססיה לבננה, ונחשוף אותה בשתי משיכות בקליפתה:
קילוף ראשון: האם אני מרגיש/יודע שהאובססיה שלי פוגעת במישהו אחר? אם התשובה חיובית והמתאמן/מטופל חפץ לטפל באובססיה - ניתן להמשיך בעבודה.
קילוף שני: האם אני מרגיש/יודע שהאובססיה שלי פוגעת בי? אם התשובה חיובית והמתאמן/מטופל חפץ לטפל באובססיה - ניתן להמשיך בעבודה.
עתה נותרנו עם בננה אובססיבית חשופה שניתן לאכול:
המתאמן/מטופל מודע לאובססיה שלו, אבל מרגיש אתה ממש בסדר ואינו פוגע באיש. אם לא נצפית פגיעה פנימית או סביבתית, ובהעדר מוטיבציה לשינוי, נציע ונבקש את הסכמתו להניח לאובססיה ולעבור לטפל בסוגיות דחופות אחרות.
איך עובדים עם הקליפות?
חשיבה מאומצת וניתוח לוגי מושכל לא יעזרו למיגור אובססיה. פעמים רבות הלוקה מבין בשכלו כי התנהגותו מעגלית, אינה יצרנית ולא מקדמת אותו ולמרות זאת הוא מתמיד בה ללא יכולת להפסיק, כך שחפירה רציונלית רק תגביר את מצוקתו.
אחת הדרכים ל'שבש' את ההתנהגות הבלתי נמנעת והידועה מראש, היא להוסיף לה אקט קטן, פעולה מיטבית במהותה שיכולה להתחלף בהתאם לסיטואציה ובכפוף ליצירתיות של המתאמן/מטופל. אני מכנה אותה "התוספת שתופסת", והיא מאפשרת התבוננות מחודשת וגמישות התנהגותית שחסרה לאובססיביים. המחשבה הטורדנית כאמור אינה נשלטת, ולכן אין טעם לגייס את השכל לעזרה. גם הרגש לא פנוי לגמרי במצבים כאלה וממילא מוטת השליטה שלנו בו מוגבלת. לכן ניישם את התופסת שתופסת דרך הגוף שבדרך כלל נוח לסור לפקודתנו.
למשל, בכל פעם שלמוחו של המתאמן/מטופל מתגנבת (למעשה, פולשת) מחשבה טורדנית (אשתי מנהלת רומן עם גבר אחר), שבעקבותיה הוא נדחף לעשות פעולה (להציץ/לחטט בטלפון שלה בגנבה), הוא מתבקש לנהוג כרגיל (להציץ בטלפון), ומעתה להוסיף ניגוב במטלית רכה ולהבריק את המסך המוכתם. או למשל, בכל פעם שהוא כועס ומתבטא בגסות הוא מתבקש להוסיף מצמוץ שפתיים או לקום ולהסתחרר במקום. בעקבות התוספת - ההתנהגות כבר אינה אוטומטית, משמעותה משתנה והיא מעניקה ללוקה רגע של נוכחות מודעת. האובססיה שעד כה נחוותה כבלתי נשלטת מועשרת ברובד התנהגותי שמחזיר לידי המתאמן/מטופל במידה מסוימת את השליטה על הסיטואציה, ובכך יכולה להיסלל דרך לשינוי.
ועוד, מאחר והנחנו קודם שדרוש מרחב לא שיפוטי שיאפשר למתאמן/מטופל 'להתעסק' עם האובססיה שלו, הרשינו לעצמנו לא לקבוע אם היא טובה או רעה, ועתה נרצה לשאול אותו אם הוא מזהה עקרונות פעולה חיוביים, בולטים ומוערכים המקופלים בהתנהגות האובססיבית שלו. כוונתנו לעקרונות כמו התמדה (הדרושה כדי לפעול שוב ושוב, לאורך זמן ובתנאים לא נוחים), נחישות (לפעול למרות המחירים הכרוכים במעשה), דבקות במטרה (התגברות על קשיים תוך הסתרה), ויתורים (על קוד מוסרי, על אותנטיות, על ניקיון כפיים), ועוד. וראו זה פלא, אלה בדיוק האיכויות האנושיות להן נזקק המתאמן/מטופל כדי להיגמל מהאובססיה, או לפחות לרסן את מופעיה והשפעתה הרעה, ועם זה ניתן להתחיל לעבוד.
בהצלחה!
